פרשת פינחס
מן השפה ולחוץ?
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
בפרשת פינחס אנו קוראים את פרשיות הקורבנות. יש הזוכים בכל יום לומר את סדר הקרבת קרבן התמיד בוקר וצהריים. "את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו".
שמו של הקרבן נגזר מהמילה 'קרבה'. כשאנחנו מקריבים קרבנות, אנו זוכים לקרבת ה'. גם אם זה לא מובן כעת בשכל, כשנעשה זאת נרגיש שינוי בלב ונפש שלנו, שייגרמו לכל השאלות להיעלם.
בפסוקי הקרבנות התורה מכנה את הקרבנות: "לחמי". הקרבן הוא לחמו של הקדוש ברוך הוא. לחם אינו מותרות, אלא הדבר ההכרחי לצורך החיים. כביכול אפשר לשמוע את ה' יתברך מתחנן אלינו ואומר: הקרבנות הם האוכל שלי. בזכותם מתקיים העולם. חז"ל אומרים שקרבן התמיד הוא הסיבה לכך שהעולם עומד וקיים. כל ההשפעה האלוקית יורדת בזכות הקרבת הקרבנות. אם היינו מבינים את העוצמה של הקרבנות היינו רצים לעשות הכול כדי לשנות את המציאות!
אחרי אלפיים שנות גלות, בידנו להרים את העיניים מדפי הסידור ומאמירת ה"קרבנות", ולחפש כיצד אנחנו מחדשים בפועל את החיבור הנצחי שבזכותו העולם קיים ומלא בשפע.
