פרשת כי תבוא
להיות בשמחה תמיד?
הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב"… וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל-ב ו, טז) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'" (רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב ח, טו).
מצוות השמחה מופיעה בכל התורה אך ורק בהקשר של בית המקדש ושלושת הרגלים. ככל שאנחנו יותר דבקים במקום הזה, ישנה שמחה גדולה יותר. בהמשך הפרשה אנחנו רואים שכל הייסורים הנוראים שפקדו אותנו – הם בגלל שלא עבדנו את ה' בשמחה.
כאשר אדם מקיים את מצוות ה' בלי לשמוח, הוא מראה שאינו מבין את גודל השליחות, ואת הזכות הכרוכה בה. השמחה איננה תוספת והידור, אלא חלק הכרחי בקיום התורה. הרמב"ם (לולב ח, טו) מציין שהשמחה תלויה בענווה – היכולת להכיר בערך של הזכות, וההודאה על כך. דוד המלך גילה לנו את חשיבות השמחה כשרקד וכרכר לפני השם.
ככל שאנחנו מחוברים לעמידה מול ה', אנו זוכים להשראה להידבק בו ולעבוד אותו בשמחה מהמקום הקדוש הזה – "עוז וחדווה במקומו". אדם שעולה להר הבית, חולץ את נעליו בפשטות וענווה לפני ה'. כשאתה בטל כלפי הקב"ה, אתה שמח לפניו ומחובר אליו לחלוטין בדבקות גדולה.
