ואסף איש טהור
סיפור קצר לשבת פרשת פרה
שפשפתי את עיניי בחוזקה כספק מאמין למקרא עיניי. תוך כדי דפדוף, בין שלל המודעות המכריזות על ניסויים חדשים בשיבוט בני אדם ובתרופות ניסיוניות מבית "גבע", התנוססה לה מודעה קטנה אבל בולטת, בשל חריגות הטקסט שנחבא בתוכה. "דרושים כהנים טהורים למשימה סודית במיוחד", היה כתוב שם. למודעה צורף מספר טלפון בודד, וזהו. הבטתי בה רגע, נפנפתי בידי כמגרש יתוש טורדני והמשכתי הלאה לבחון את שאר המודעות, שאולי יוכלו לעזור לי להכניס קצת מרשרשים לכיסי לקראת לימודי הנהיגה שאתחיל בחורף הקרוב.
הפייסבוק מלא באינספור פוסטים של צעירים בני גילי שמצאו את עצמם מתנסים בויטמינים חדשים, בתרופות מיוחדות ובטיפולים חדשניים, במטרה להועיל למדע ולהפוך את העולם הזה לטוב יותר. גם אם חברות התרופות יגרפו לכיסן שקלים במיליונים במהלך הקיץ הקרוב, גם לכיס שלי לא יזיקו כמה אלפים יפים. איכשהו תמיד בעלוני המידע המדעיים מסתתרות הצעות מפתיעות להשתתפות בניסויים משני עולם, ואני לא מחמיץ את ההזדמנות לעבור עליהם מכריכה לכריכה.
כשבקבוצת הווצאפ המשפחתית, 'בחזקת כהן' שלח נועם בן דודי את נוסח המודעה שכבר הספקתי לשכוח, תייג באמצעות כרוכית אותי ואת גלעד וכתב "מצטרפים אליי?", התחלתי לחשוד שהפרסום הזה לא ירפה ממני כל כך מהר, אבל הנחתי לעצמי להתעלם ממנו בשנית. אקדיש לזה דקה בהמשך הערב, אחרי שאסיים את הספר החדש שקניתי ואחזור מהפעולה שהכנתי, אמרתי לעצמי. זה לא יברח לשום מקום. כשהגעתי לסניף בריצה קלה היו שם ארבעת הקבועים שישבו על המדרגות המלוכלכות וחיכו בציפייה שאוציא את המפתח הכתום. "איפה יהונתן?", שאלתי. "הוא זה שדחף אותי לעשות לכם פעולה באמצע השבוע ועכשיו הוא מבריז?", זרקתי שאלה לחלל החדר הצבעוני. "הוא סימס לי מוקדם יותר שאמא שלו מאושפזת בבית החולים והוא צריך לשמור על אחיו הקטנים", אמר בקולו השקט אליה, חברו הקרוב. "אוי, שה' ישלח לה רפואה שלמה", יריתי בחזרה. "זה בסדר", הוא הרגיע אותי, "תינוק או תינוקת חדשה לבית קליין הולכים להגיח לאוויר העולם הזה". חייכתי בהקלה, "שיהיה להם במזל טוב. בקרוב אצל כולכם", קרצתי לחבר'ה.
כשחזרתי מהסניף, מזיע ועייף, כבר היה מאוחר, ולשיחה שלא נענתה מגלעד אמרתי לעצמי שאחזור כבר למחרת. אחרי המקלחת הצוננת, כשהצצתי שוב במכשיר החכם, ראיתי שהוא הקליט הודעה קצרה עבורי. "מה קורה אסף?", נשמע קולו, תוך כדי רעש של אחיו הקטנים ברקע. "ניסיתי לברר קצת לגבי הכהנים הטהורים של המודעה שנועם העביר לקבוצה. אמרו לי שם שזה לא רלוונטי בשבילי ובשבילו כי נולדנו בבית חולים, אבל מה איתך ועם אביאל?", שאל. "אתם נולדתם בבית, נשמע שזה תפור בול עליכם. אמרו לי שם שמדובר בניסוי שווה, אבל לא פירטו יותר מדי", חתם. הנחתי את המכשיר בחזרה אל השולחן. נשמע מעניין, אבל קצת מוזר, עברה בי מחשבה. אני יותר בקטע של ביולוגיה ומתן סיוע לאנושות בעזרת המצאות רפואיות משוכללות, במסגרתם הכל מבוטח כמו שצריך ומאחורי הניסויים הללו עומדים מכוני מחקר מפורסמים. מי יודע מי עומד מאחורי היוזמה הזאת. גם לא כל כך מתחשק לי לנסוע לירושלים, עליה העידה הקידומת של מספר הטלפון. התרגלתי למכוני המחקר הרציניים שנמצאים סמוך לבית, במרכז הארץ. בירושלים נמצאים בעיקר ישיבות ואולפני חדשות, העצמתי לעצמי את התהיות שעלו לי.
בעשר בבוקר, אחרי שהנחתי את התפידנית על גבי הספריה בחדר והלכתי למטבח כדי להכין לעצמי כוס קפה, אזרתי אומץ להרים טלפון למספר שהיה רשום בתחתית המודעה ולברר אחת ולתמיד מה הסיפור. "מכון המקדש שלום, מדברת אמונה. במה אני יכולה לעזור?", נשמע קול מבעד למכשיר הטלפון שהנחתי על השולחן וזרק את הקול לחלל המטבח. "בוקר טוב", אמרתי תוך כדי לגימה קטנה מהקפה המהביל. "רציתי לברר על הפרסום שלכם בנוגע לכהנים הטהורים שאתם מחפשים. יש לכם ביטוח ואישורים ממשרד הבריאות?", שאלתי בקול יציב, כאדם בוגר שבקיא בפרטי העסקה, ולא כעוד נער שמחפש עבודה קלה לימי הקיץ. "רגע רגע, בוא נתחיל מההתחלה", ענתה הבחורה מעבר לקו, כשאני מדמיין אותה עומדת בתוך מעבדת מחקר משוכללת, עמוסה בספרי מדע והלכה. "יש לנו את כל מה שצריך, אבל כדאי שתשמע קודם במה מדובר ולפי זה תחליט אם אתה רוצה להשיב על שאלון ההתאמה שלנו", השלימה את דבריה. כמה דקות מאוחר יותר ניתקתי את השיחה והתיישבתי על המיטה.
כבר רבע שעה שאני מהרהר אודות שיחת הטלפון הבלתי-שגרתית ומנסה לדמיין את עצמי לוקח חלק בניסוי הזה. היא אשכרה אמרה שהניסוי הזה הולך לשנות את העולם. סליחה, את העולם היהודי. היא בטח מגזימה, כמו כל תאגיד שבטוח שההמצאה שלו תשנה את פני תבל. אבל מה שכן, מההתרגשות בקולה לא היה ניתן להתעלם. יש פה משהו, זה בטוח. מה בדיוק? זאת לא אדע. אחרי שתי שניות של היסוס הסכמתי למסור לה בסיום השיחה את פרטי הדואר האלקטרוני שלי, שלא זכה עד עתה לשימוש משמעותי מצדי, כדי שתשלח לי את שאלון הסינון הראשוני למשתתפי הפרויקט. אחרי מילוי הפרטים הבסיסיים, סימני ב'וי' לצד הסעיף 'נולדתי בלידה ביתית' וציינתי את פרטי הדירה ואת שמות ההורים ומספרי תעודת הזהות, שהעתקתי במהירות מתוך קבצי הטפסים שאימא שמרה במחשב הביתי. הוספתי את שמות האחים והאחיות שלי וחתמתי בתחתית הדף על כך שמעולם לא נכנסתי לבית קברות או השתתפתי במסע לוויה. האיסור המעיק הזה ימנע ממני בשנה הבאה לצאת למסע השכבתי לפולין, אבל אולי עכשיו סוף סוף יצא לי ממנו משהו.
אחרי ששלחתי את הטופס המקוון, הטלפון הבא לא איחר להגיע. הוא הפתיע אותי ביום שלישי, בשעה שהרב שוקרון הקפיץ אותי הביתה בחזרה מתפילת מנחה. "למה אתה לא נשאר ללמוד עם החבר'ה שלך את הפרק היומי במשנה? כדאי לך, מתחילים עכשיו את סדר טהרות, זה בול בשבילך. כהנים צריכים לדעת את הדברים הללו". זה ירדוף אותי לכל מקום, סיננתי לעצמי בחיוך כשטרקתי את דלת הרכב ועל צג המכשיר שצלצל הופיע המספר המוכר של המכון הירושלמי. "שלום אסף, מה שלומך? זו שוב אמונה. אפשר להזמין אותך למפגש הראשון של הכהנים שלקחו על עצמם להשתתף בתהליך המיוחד", שאלה מבעד המכשיר. "אמממ… אני עוד קצת מתלבט", הודיתי באוזניה. "באיזה תאריך זה יוצא?", שאלתי. היא נקבה בתאריך, "זה יוצא ביום רביעי הבא", פירשה. נשמח מאוד שתיתן תשובה עד מחר אם אתה מתכוון להגיע", אמרה. "אני שולחת לך את הסרטון הראשון בסדרת סרטוני ההסברה. אחרי שתצפה בו, אני מאמינה שרוב השאלות שלך ייפתרו", אמרה. "את יכולה לשלוח לי לווצאפ?", שאלתי. "אצלך בנייד", ענתה, כשבדיוק בקע צליל כניסת ההודעה ברקע שיחת הטלפון. "נהיה בקשר", אמרה. הנה אני בתוך זה, הדהדה המסקנה במוחי, בשעה שפסעתי אל תוך הבית והנחתי את היד על המזוזה.
כשראש צוות המחקר והרב המלווה אותו אישרו בקטע הוידאו שנשלח אליי את הולדתה של פרה אדומה כשרה באחת הרפתות בארץ, היה קשה לי להסתיר את ההתרגשות שליוותה אותי במהלך שבוע ההמתנה שכאילו מאן להסתיים. אבא הופתע לראות אותי מעיין בחדווה בספרים בנושא טהרה שמונחים בארון הספרים שלו, ולא טרח להסתיר את התפעלותו. "שנים לא פתחתי את הספרים האלה", הודה באוזניי. "אתה ניגש לחידון ברמב"ם ולא סיפרת?", שאל. "לא, זה לא זה", השבתי בחיוך. "אני סתם מתעניין", הוספתי וחזרתי לחדרי, כדי להמשיך לבחון את השלבים המלאים של התהליך, כפי שהוצגו בסרטונים ובתמונות שנשלחו למכשיר הסלולרי שלי.
התעוררתי בערך שלוש פעמים בליל היום הגדול, כנבהל בכל פעם מחדש שמא החמצתי את ההזדמנות להבין באמת לקראת מה אני הולך. לדעת אחת ולתמיד מהו חלקי באותו תהליך בלתי-שגרתי, שכולל בתוכו שילוב מסקרן של הלכה ומדע. הצצתי בשעון היד שלי מאתיים פעם בדקה, כשעמדתי ליד ביתו של אביו של יהונתן, אליו תכננתי לחבור לנסיעה הקבועה שלו לעיר הבירה. "מגיע לכם מזל טוב", אמרתי לו כשהרכב הכחול עצר לידי בחריקה קלה. "אכן, תודה רבה", הוא אמר בחיוך. "קראנו לו אהרון, כדי שיזכור שמוטל עליו להמשיך את מסורת הכהונה", נימק את הבחירה. "רגע, הוא טהור?", התעניינתי, "או שהוא נטמא למת?", השלמתי את השאלה. "בעיקרון לא ידוע לי שהיה מת בבית החולים כשהוא נולד, אבל לא בדקתי את זה לעומק", הוא השיב. "למה זה רלוונטי?", תמה. "למה זה רלוונטי?!", השבתי לו באותו מטבע, "זה רלוונטי אם הוא יוכל להשתתף בתהליך שריפת הפרה האדומה וטיהור הטמאים באמצעות האפר שלה", השבתי. "אתה רציני?", הסיט בתדהמה קלה את מבטו מן הכביש לעברי, "על מה אתה מדבר?", שאל והחזיר פניו אל הדרך, לפני שנתנגש בג'יפ השחור שנסע לפנינו. "אני רציני לגמרי", חייכתי. "השאלה הגורלית הזאת תקבע את השותפות שלו בשינוי הענק שהולך להתרחש בחיים היהודיים של עם ישראל, והשינוי הזה הולך להתרחש מוקדם מהצפוי", אמרתי. "כדאי גם לך להתכונן, לפני שיהיה מאוחר מדי…".
