והשתחוו לה' בהר הקודש
יעקב פרידלנד
פורסם ב"מקור ראשון" כ"א בחשון תשפ"ה
חיים בתוך התנ"ך
בשנה האחרונה רבים מאתנו חשים שחיינו יצאו מתוך דפי התנ"ך. אנו עדים שוב ושוב לאירועים שראויים להיכתב בפרקי תנ"ך חדשים. הן האירועים הקשים – טבח שמיני עצרת והמחלוקת הקשה שקדמה לה, אסון החטופים ומשפחותיהם, גלות תושבי הדרום והצפון מבתיהם, מות טובי בנינו בקרב, והן האירועים החיוביים והישועות – הגבורה העילאית ומסירות הנפש שגילו חיילי צה"ל, חיילי המילואים ואזרחים רבים מאז פרוץ המלחמה, מתקפת הביפרים, חיסולם של נסראללה, סינוואר ובכירים אחרים בקרב אויבינו, שתי ההתקפות של איראן עלינו שבהן ענן כבוד הגן על תושבי ישראל וכן מתקפת הנגד של ישראל על איראן שלמחרת שמחת תורה תשפ"ה, כשהענן כיסה גם על מטוסינו – כל אלו גורמים לנו לחוש שאנו מסתובבים בתוך פרק חדש מהתנ"ך שטרם נכתב.
בקרב עולי הר הבית, התחושה התנכ"ית הזאת מועצמת, בעקבות האירועים שהחלו בתשעה באב תשפ"ד, כשלראשונה מאז בית שני, יהודים משתחווים אפיים ארצה בתפילת רבים בהר הבית. כמי שפוקד את הר הבית לעתים קרובות מזה עשרות שנים, ובפרט בחגי ישראל ובמועדיו, אני יכול להעיד שהאפשרות להתפלל בפישוט ידיים ורגליים בהר הבית פתח בפניי מקום חדש בנפש שטרם הכרתי. חלק רדום בנשמתי התעורר והודיע שהוא יכול להתגלות לי רק בעת כריעה בהר הבית. מאז כשאני מתפלל בכל מקום אחר ורוצה לכוון, או כשאינני מתפלל אך רוצה להרגיש מחובר לקדושה ולטהרה, אני מדמיין את עצמי פרוס בפישוט ידיים ורגליים מול מקום המקדש, וחש טהור יותר, ומחובר יותר לדברים שהייתי רוצה לחיות מתוך חיבור אליהם. בין עלייה לעלייה, אני מוצא את עצמי משתוקק לשוב ולהשתחוות שם.
החוויה העוצמתית הזאת באה אליי במפתיע. לא הייתה לי כמיהה חזקה להשתחוות אפיים בהר הבית. במשך שנים ראיתי צעירים "חוטפים" השתחוויות בצד הדרומי של ההר, כשאף שוטר לא ראה. תמיד ראיתי בהשתחוויה הזאת מעין משחק חתול ועכבר עם המשטרה, ולא עניין חשוב בעבודת ה'. אבל מהפעם הראשונה שהשתחוויתי בהר הדימוי הזה השתנה לגמרי. הבנתי שלא בכדי הר הבית הוא המקום היחיד שמותר על פי הלכה להשתחוות בו אפיים בלי מחיצה בין האדם לבין האבן שמתחתיו. לא בכדי פסוקים רבים קושרים בין עבודת ה' בהר הבית לבין ההשתחוויה – "והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כז, יג), "ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהילים ה, ח), "יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו סו, כג), ועוד. המדרש בבראשית רבה נו, ב, אף קובע ש"בית המקדש אינו נבנה אלא בזכות ההשתחוויה שנאמר 'רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו' " (תהילים צ"ט, ט').
גם בתפילת מוסף של שלוש רגלים, ההשתחוויה נמנית עם דרכי עבודת ה' המרכזיות בזמן העלייה לרגל: "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך", וכן: "והשב ישראל לנויהם ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלוש פעמי רגלינו".
נראה לי שהשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, שמבטאת ביטול גמור של האדם מול
ה', היא חלק משפה עתיקה שהנפש היהודית הכירה אך הדחיקה. מי שזוכה להשתחוות בהר הבית מזכיר לעצמו את השפה העתיקה שהודחקה אל תת-המודע שלו. מתרחש מעין תחיית המתים. נדמה לי שגם הקרבנות שייכים לשפה העתיקה שהדחקנו. בבוא העת אולי תתעורר בנו גם הבנת שפת הקרבנות למרות הזרות שרבים מאתנו חשים מולה עכשיו, ואז נחוש שחלק מנפשנו שלכאורה איבדנו קם לתחיה.
את החוויה החזקה ביותר של התעוררות שפת ההשתחוויה העתיקה בהר הבית חוויתי בראש השנה האחרון. המשטרה אפשרה ליותר ממאה מתפללים, ובהם אני, לעמוד בצד המזרחי של הר הבית, מול מקום המקדש, ולהתפלל שחרית ומוסף בקול ובנחת במשך יותר משעה וחצי. כבר יותר מחמש שנים שנערכות תפילות על הר הבית בכל יום, אבל בדרך כלל הן נאמרו תוך כדי הליכה, או שנמשכו דקות ספורות בלבד. גם חמש דקות של תפילת עמידה מול מקום העזרה נחשבו למתנה גדולה מהשמיים למי שזכה בהן, אחרי שנים שבהן כל מלמול שפתיים היה אסור והוביל לאיום בסילוק מההר. היו תקופות שהמשטרה הגבילה את מספר העולים בבת אחת לשניים, בתקופות אחרות – עשרים. והשנה, בראש השנה, לא רק שיותר ממאה אנשים התפללו יחד בקול, כולם השתחוו יחד בפישוט ידיים ורגליים בשורה ארוכה, וקראו "ברוך כבוד ה' ממקומו … ימלוך ה' לעולם, אלוהיך ציון לדור ודור הללויה".
כשירדנו מהתפילה בהר, רבים מאתנו הרגישו שהשתתפו במעמד היסטורי שלא היה כמוהו מאז תקופת המקדש. אחר כך, לאורך כל היום, שאלתי את עצמי "ההיה או חלמתי חלום?". הבנתי מחדש את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – יש דברים שאנחנו זוכים להיות חלק מהם, אבל הם גדולים עלינו בכמה וכמה מידות, ואין לנו יכולת לתפוס אותם באמת. לתחושה זו היו שותפים כל מי שדיברתי איתו שהתפלל איתי השנה בראש השנה בהר הבית, והשתחווה מול אבן השתייה ביום שבו נברא העולם.
בעקבות רצח השוטרים
השינוי הדרמטי שבא לידי ביטוי בתפילה הזאת התחיל בתשעה באב השנה. כשהגעתי בשש וחצי בבוקר באותו יום, חצי שעה לפני פתיחת ההר, לשער הלל (שער המוגרבים לשעבר), שדרכו עולים יהודים להר הבית, כבר חיכו מאות יהודים להיכנס. בחור צעיר סיפר לי שהוא חיכה שם כל הלילה. נזכרתי בשנים שבהן גרשון סלומון ז"ל ועשרות בודדות של נאמני הר הבית היו מבקשים להיכנס בתשעה באב להר הבית, והשער היה נסגר לפניהם. עכשיו באותו מקום עמדו מאות רבות, והשער נפתח לפניהם. על ההר זכינו להתפלל בקול רם, להשתחוות שוב ושוב, לשיר בקול, לקונן ולבכות על החורבן. בהמשך היום עלה השר בן גביר להר והתיר במפורש ליהודים להשתחוות בהר. ההשתחוויות בצד המזרחי נמשכות מאז ועד היום.
תשעה באב תשפ"ד לא אירע בריק, נתיבות רבים הובילו אליו. אזכיר כאן את תפילות יום ירושלים של תשפ"ד. ביום זה שרנו ורקדנו בהר הבית וחגגנו את שחרור ירושלים והר הבית לעיני השוטרים ובהסכמתם, באופן שהיום הזה לא נחגג מאז שחרור ההר בתשכ"ז. נזכרתי אז בתקופה הארוכה שלפני יולי 2017, החודש שבו נרצחו שני שוטרים על ההר. עד רצח השוטרים חשו העולים להר הבית שהמשטרה והוואקף שותפים לניהול ההר, והם יודעים להסתדר ביניהם, ואילו בעיני המשטרה היהודים שפוקדים את ההר הם הגורם המפריע לשקט ולסדר הטוב. לאחר רצח השוטרים השתנה המצב. המשטרה החלה להרחיק את אנשי הוואקף מהיהודים הפוקדים את ההר, והעניקה לעולים ביטחון ותחושה שהיא מעוניינת לשמור על שלומם, ולא רק נאלצת לשמור עליהם בעל כורחה. כעבור זמן לא רב התחילה המשטרה אף להסכים בשתיקה לתפילות שנאמרו בשקט במזרח ההר, רחוק מפוקדי ההר המוסלמים.
למעשה, זמן מה לפני כן כבר גונבו תפילות יהודים בהר הבית כאילו בזמן סיור. באופן רשמי, "מדריך" היה מעביר סיור מודרך על המקום לכל העולים אתו, ובפועל הוא היה מגניב לתוך דבריו מילות תפילה כגון פרקי תהילים או "קדושה". בתקופה שלאחר מכן אפשרה המשטרה התפלל בשקט, מתוך טלפונים, בלי תנועות גוף ובלא הרמת קול. החלו תפילות שחרית ומנחה מסודרות במניין בכל יום ויום, שחרית כל בוקר ב-7 ומנחה כל יום כשההר נפתח בצהריים, ב-12:30 בשעון חורף וב-13:30 בשעון קיץ. תפילות אלו אורגנו על ידי "ישיבת הר הבית" בראשות הרב אליהו ובר, והכולל של הישיבה, "כולל דרישת ציון" בראשות הרב אלישע וולפסון. אנשים התחילו לעלות להר כל יום. הקביעות וכן הנועם והלבביות שבהם התייחסו רבנים אלו לשוטרים גרמו לחיזוק הקשר בין המשטרה לבין העולים ולשיתוף פעולה ביניהם. גם מנהלת הר הבית, ארגון שמקשר בין המשטרה לבין העולים, תרם את חלקו. עוד לפני שהותרה התפילה הותר לימוד תורה בבית המדרש על שם משפחת איימס ז”ל, שבפינה המזרחית־צפונית של מסלול העולים להר. דברי התורה נאמרו בעל פה, בלי ספרים. בעת האחרונה עורכת שם ישיבת הר הבית לימוד קבוע בעלייה של 9:30, שכולל לימוד בחברותות כשהמצב על ההר מאפשר זאת.
השינוי האיטי וההדרגתי שהתרחש בהר לא אירע בגלל אדם מסוים או קבוצה מסוימת. מגוון ארגונים וקבוצות תרמו להעלאת המודעות ולהגברת העלייה. אציין כאן כמה מהם שאת פעילותם ראיתי מקרוב: כל ראש חודש משנת תש"ס קבוצת הנשים "נשים למען המקדש" עולה. ארגון "בידינו", בהנהגת תום ניסני, מארגן עליות גם בקרב ציבור חילוני, דואג להדרכה לכל מי שמעוניין בכך בזמן עלייתו להר, ומפיץ מודעות לנושא בקרב הציבור הרחב. ישיבות מביאות את תלמידיהן בעלייה קבוצתית וכן מגיעות קבוצות מיישובים רבים בארץ. לארנון סגל, פעיל מאוד בעלייה להר מאז שנת 2000, יש טור שבועי קבוע בנושא הר הבית בעיתון זה. תמיכת הרבנים מהציבור הדתי־לאומי בעלייה להר הבית הולכת וגוברת. כל אלו ועוד הביאו לידי כך שהשנה בתשעה באב עלו יותר מ־2,500 יהודים להר, שיא חדש בעלייה להר, ויותר אנשים משעלו בשנה ממוצעת בשנים שהתחלתי לעלות בהן להר. בשנתיים האחרונות יותר מ־50 אלף יהודים עלו בכל שנה. גם אופי העולים השתנה, ורבים מהעולים שייכים לזרם המרכזי של הציונות הדתית.
שינוי חשוב נוסף שמתרחש בתקופה האחרונה הוא בעליית חרדים. במשך שנים, החרדים היחידים שעלו להר היו בני משפחתו של הרב יוסף אלבוים, משפחה חסידית שפועלת מאז מלחמת ששת הימים לקדם עלייה להר הבית. היום פוגשים חרדים רבים על ההר. אומנם הם אינדיווידואליסטים ואינם מייצגים חברה, אבל הם נוכחים כמעט בכל עלייה להר.
"לנו" ולא "לכם"
בצד המדיני ובתוך המשטרה כמה אנשי מפתח עזרו לחולל את השינוי. השר גלעד ארדן, שהיה בזמנו השר לביטחון פנים, תמך בתפילת יהודים בהר הבית. בתחילת כהונתו, מצב ההר הגיע לשפל שלא היה כדוגמתו – נשות המוראביטאת ואנשי המוראביטון קיבלו מימון מגורמים העוינים את ישראל כדי לבוא ולהפריע לעולים יהודים בהר הבית. הנשים היו צורחות באלימות סנטימטרים ספורים מפניהם של כל עולה להר, מול עיני השוטרים. בספטמבר 2015 השר ארדן הוציא אותן מחוץ לחוק. כשנתיים לאחר מכן, בתקופת כהונתו של ניצב יורם לוי כמפקד מחוז ירושלים, בעקבות רצח השוטרים בהר החל השינוי הגדול שהזכרנו. מפקד הר הבית באותה העת היה האיש היקר יובל קמינץ. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי אותו אומר בקולו הנעים: "אסור לנו להתפלל על ההר". במילה הזאת – "לנו", במקום "לכם" – היה טמון כל ההבדל שהתחיל להיות מורגש על ההר. המשטרה הייתה לצד היהודים, ולא נגדם. גם כשיובל הועבר לתפקיד אחר, המשיכה השוטרת יפה יסמרה המקסימה להתייחס אל העולים בלבביות, וגרמה לנו להרגיש רצויים על ההר. מצב עניינים זה נמשך במידה מסוימת לאורך כל השנים מאז. גם בתקופת ממשלת בנט, ואפילו בתקופה שראש הממשלה היה יאיר לפיד, לא הייתה נסיגה במצב היהודים על ההר, אף שהשר לביטחון פנים, עומר בר-לב, לא תמך בתפילת יהודים בהר הבית.
כשהתחלנו להתפלל על ההר, התקשרתי בהתרגשות לרבנית מרים לוינגר, שהייתי קרוב אליה, ואמרתי לה: "מתפללים על הר הבית כל יום, תפילות במניין ובחזרת הש"ץ. זה מדהים, אני רק מפחד שתהיה נסיגה". היא אמרה לי: "יהיו נסיגות. התפקיד שלך – להתעקש."
במשך השבועות שאחרי ט' באב השנה מילותיה הדהדו בי. חיכיתי לנסיגה הצפויה, בפרט אחרי שהודיעו בחדשות שראש הממשלה מתכנן דיון מיוחד של שרים ואנשי ביטחון על שינוי הסטטוס קוו על ההר. אבל בהר הבית ההשגחה האלוקית חזקה יותר מכל גורם אחר. ב-17 בספטמבר, ביום שהדיון היה אמור להתקיים, אירעה מתקפת הביפרים, והדיון התבטל. עד היום לא נקבע לו מועד חדש.
מצב המתפללים על ההר עדיין רחוק מלהשביע רצון. יש עדיין על מה "להתעקש" בלשונה של הרבנית לוינגר ז"ל. יהודים יכולים להיכנס להר רק במשך חמש וחצי שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. עדיין אסור להכניס אליו ספרי תורה, תפילין, טליתות וסידורים. אנשים שהביאו שופרות להר ותקעו בהם בראש השנה בניגוד להוראות המשטרה הורחקו מההר וחלקם נחקרו במשטרה. בחג הסוכות הכניסו רבים ארבעה מינים להר, ורבים נוספים ברכו עליהם, אבל מי שנתפס הורחק מההר. לפעמים, אפילו שירה בקול רם מדי יכולה לגרום להרחקה מההר ולשימוע. אבל כמי שאיימו עליו שיוציאו אותו מההר כי בכה, כמי שהיה עולה לגמרי לבד בראש השנה כי כמעט לא היו יהודים אחרים שביקשו לעלות ביום זה, במצב הנוכחי אני כחולם.
לא ברעש ה'
מנקודת מבטי כעולה להר מזה 37 שנים, וכמי שתיעד את המצב של יהודים על ההר לפני למעלה מ-30 שנה בסרטי "את המקום מרחוק", אני רואה שההישגים שהושגו בדרך כלל לא הגיעו מתוך עימותים ישירים וקולניים עם הרשויות. אני זוכר, למשל, את תנועת "חי וקיים", שדגלה בעימותים עם המשטרה על ההר בנושא התפילה, תוך נכונות חבריה להיכנס לבית הסוהר. תנועה זו, שחבריה פעלו לשם שמים, לא השיגה הישגים משמעותיים. גם גרשון סלומון, שלו זכויות רבות בהעלאת נושא הר הבית בתודעת הציבור, ושזכר את מקומו המרכזי של ההר בחיי עם ישראל גם כשכמעט כל החברה הדתית הלאומית שכחה אותו, לא הצליח להשיג הישגים משמעותיים בפועל. המאבק שלו נשא אופי פוליטי ולאומי ולא דתי-רוחני. להערכתי, רק התנועות שבאו בשם הקודש ועבודת ה' ושפעלו בעיקר בשקט ובדרכי שלום השיגו הישגים משמעותיים.
כך חשבתי כל השנים. אבל גישתי הופרכה במידת-מה השנה, כשהשר איתמר בן גביר הביא לתוצאות משמעותיות ביותר בתפילת יהודים בהר הבית, גם כשפעל באופן גלוי ומוצהר לאור הזרקורים ובניגוד למתנגדיו הרבים. ייתכן שהעת הבשילה, וייתכן שבתור השר הממונה על המשטרה והר הבית מעשיו מקבלים חותם של ממלכתיות גם אם הם מעוררי מחלוקת. לפי משנת הרב צבי יהודה קוק ז"ל, בכל מעשה ציבורי שנוי במחלוקת חשוב לעורר את הכרת המדינה והממשלה. הכרת הממשלה היא המקנה לו את ערכו ותוקפו המלא. בכל מקרה, לשר בן גביר, כחבר ממשלת ישראל, ולאשתו, אילה, חברה ב"מינהלת הר הבית", זכויות משמעותיות בשינויים המבורכים המתרחשים על ההר.
מאז ט' באב תשפ"ד עליתי להר פעמים רבות. בכל עלייה, לצד תחושת ההתעלות שאני חווה מטרידה אותי השאלה כיצד אפשר להבין שבתקופה קשה כל כך, שבה רבים מבנינו הטובים ביותר עדיין נופלים בקרב, החטופים עדיין שבויים במנהרות עזה, ורבים מעמנו גולים מבתיהם בצפון ובדרום, בכל זאת מי שעולה להר הבית וחווה את ההתפתחויות שם חש בפעימות הגאולה? התשובה שעלתה בי היא שהמצב על ההר מבטא את הצד הפנימי, הסודי והנסתר של המציאות, ומה שעינינו רואות ולבנו חש במציאות הקשה סביבנו, הוא הרובד הגלוי, ה"פשט" של המציאות.
תשובה מכיוון קצת שונה – כבר ראינו בהיסטוריה של עם ישראל כיצד משברים גדולים יכולים להביא בעקבותיהם שינויים גדולים במציאות. השואה הולידה את המדינה, ומלחמת יום הכיפורים הולידה את תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. במקרה שלנו השבר והאור שיוצא ממנו מתרחשים בו-זמנית. אני מודע לכך שרבים, בפרט אנשים שמתמודדים עם שכול, פציעה קשה, או קרוב חטוף, אינם מסוגלים לשמוע על האור שיוצא מהאסון שפוקד אותנו, אבל אינני יכול להתכחש למה שחוויתי בהר הבית שוב ושוב בחודשים האחרונים, ואני חש חובה לפרסם את הנס.
אין הדבר תלוי אלא בך
מאז נפתחה האפשרות להתפלל על הר הבית לפני כחמש שנים, הרגשתי שכל התפילות שנשאתי מחוץ להר הבית היו בבחינת "הציבי לך ציונים". כשם שלפי הרמב"ן, בחוץ לארץ עלינו לשמור מצוות כדי שלא נשכח איך לקיימן, ונוכל לקיימן כשנחזור לארץ ישראל, כך חשתי שכל התפילות שהתפללתי מחוץ להר היו סוג של תרגול, כדי לזכור כיצד מתפללים, כדי שאוכל בבוא היום להתפלל תפילה שהיא לכתחילה, תפילה בהר הבית. כשאמרתי בהר את מילות התפילה השגורה בפי, הרגשתי כאילו המילים יוצאות מפי בפעם הראשונה. נדמה היה שהמילים האלו נכתבו כדי להיאמר כאן, ועכשיו אני מחזיר אותן למקורן.
הרגשה זו התעצמה כשהתחלנו להשתחוות בהר. הרגשתי שכל התפילות שהתפללתי ללא השתחוויה היו מבוא לתפילות הנאמרות תוך כדי השתחוויה בהר. כולן היו בחינת "הציבי לך ציונים".
אם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לבדוק זאת, לטבול בברכה במקווה טהרה כשר מדאורייתא (גברים יכולים לטבול במקווה שברובע היהודי ברחוב העומר 9, עד השעה 11, נשים – יתייעצו ב"נשים למען המקדש", ברבני "ישיבת הר הבית", או ברבנית עידית ברטוב שכתבה תשובה בנושא), לעלות להר ללא נעלי עור, ולחוות תפילה והשתחוויות בהר הבית. את השאלות ההלכתיות אפשר ללבן וללמוד. ספרו של הרב אלישע וולפסון בנושא, "הר הבית כהלכה" קיבל הסכמות מהרב נחום רבינוביץ, הרב אריה שטרן, הרב צפניה דרורי ואחרים. למעשה בימינו, כשהר הבית כבר נמדד, וידוע איפה הייתה העזרה, המקום שבו חל איסור הכרת, ואיפה היו עזרת הנשים והחיל האסורים בכניסת טמא מת מדרבנן, אין סיבה הלכתית משכנעת לא להיכנס לשאר אזורי ההר אחרי טבילה במקווה. מי שמחמיר ולא נכנס להר הבית מחשש שמא ייכנס בטעות למקום האסור דומה למי שמחמיר ואינו מתחתן מחשש שיעבור על איסור נידה עם אשתו, או למי שאינו עולה לארץ ישראל מחשש שלא יקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ. התורה רוצה שנרבה בקדושת החיים ולא שנפרוש מהם מחשש לעבירות. הר הבית ניתן לנו כמתנה כדי שנירש אותו ונוריד בו את השכינה. זאת העבודה שמוטלת עלינו. היא לא תתרחש אם נימנע מלהיכנס לשם בשם "יראת שמים" פסולה.
ש"ז ריבלין, בספרו 'דורש לציון – דרשות מיסדי הישוב בארץ הקודש מבית מדרשו של הגר"א', כותב שהגר"א היה נוהג לשנן כל יום שלושה פסוקים ולדרוש בהם, ואף חזר עליהם כמה פעמים ברגעיו האחרונים: הוא דרש את הפסוק 'ויהי בשלם סוכה ומעונתו בציון' (תהילים, עו, ג) – "מה סוכה תעשה ולא מהעשוי, אף ציון כך". כלומר, כשם שאנו מצווים לבנות את הסוכה באופן אקטיבי, כך עלינו לבנות את ציון במו ידינו. הוא שינן כל יום גם את הפסוק: 'ציון היא דורש אין לה' (ירמיהו ל, יז) ואת דרשת חז"ל עליו, "מכלל דבעיא דרישה" (מכאן שצריכה דרישה; סוכה, מא,א). וכן שינן את הפסוק 'חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן' (ישעיהו לג, כ), ובמילה "מועדנו" כיוון למועד שממנו והלאה מי שיפעל למען הגאולה יצליח (עיינו ב"קול התור").
בעקבות המונח "ציונות", התרגלנו לפרש שהמילה "ציון" מסמלת את ארץ ישראל, וכך גם נהוג להבין את פסוקי שתי הדרשות הראשונות ששינן הגר"א. על הפסוקים והדרשות האלו התבססו תלמידי הגר"א כשעלו לארץ ישראל וייסדו את היישוב הישן. אבל בתנ"ך ציון היא ירושלים ("מעיר דוד, היא ציון" – מלכים א' ח, א), ובמקומות רבים היא דווקא הר הבית, דוגמת "ה' צבאות השוכן בהר ציון" (ישעיהו ח, יח), או "אני ה' … השוכן בציון הר קדשי" (יואל ד, יז). הגיע הזמן לדרוש את דרשות הגר"א על ציון – הר הבית. מה סוכה תעשה ולא מהעשוי, אף הר הבית כך. "ציון היא דורש אין לה" – מכאן שעליך מוטל לדרוש את הר הבית. "חזה ציון קרית מועדנו" – אם נרצה, אולי מועדנו הוא עתה. אין הדבר תלוי אלא בך.
ד"ר יעקב פרידלנד הוא במאי, מורה לקולנוע, וחוקר תיאטרון יידיש. סרטו "את המקום מרחוק" (1994) עוסק בעליית יהודים להר הבית.
