עליה להר הבית בימינו
הרב שלמה שושן
(מתוך הספר 'אורות בית חיינו' בהוצאת ישיבת ההסדר 'חיבורים' בית שאן)
הנחיצות לעסוק במצווה זאת בדורנו
הרב גורן זצ"ל כתב ספר שלם בשם "הר הבית", ובו עסק – הן מבחינה הלכתית והן מבחינה היסטורית, וכן דאג שימדדו את הר הבית. מביא בספרו עדויות רבות על מסורות של עליה להר הבית במשך הדורות, ולכן כאשר אנו באים לעסוק בנושא חמור זה מוטל עלינו לעשות בירור, בכלל המקורות, ולא לסתור דברי חכמים בטענות שאינם ממין העניין.
השאלה שיכולה לעלות כאשר עוסקים בסוגיה הזו, למה לנו בכלל להיכנס לספקות וחששות שהרי ממילא יש הרבה מצוות שאנחנו לא יכולים לקיים בימינו ללא בית המקדש? ובנוסף יש לשאול, הרי העלייה להר הבית איננה דבר פשוט מבחינה ביטחונית ולמה לנו לעורר מהומות?
נשיב על שאלה זאת בכמה פנים –
א. התפילה בהר הבית אינה דומה לתפילה במקום אחר, זהו המקום שבו עולות התפילות, כפי שמתואר במשנה: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל. השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה- השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי עשיתן כאילו עברו עליו את הדין?! אלא השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך".
אנו רואים שחכמים התירו לאבל או למנודה ללכת בהר הבית בכיוון ההפוך מכל העולים להר, כדי שכולם יבינו שהוא זקוק לישועה ויתפללו עליו באופן מיוחד במקום הזה.
הגלות הארוכה, הרגילה אותנו לקיום מצוות בצורה מאוד מצומצמת, וכשאנו חוזרים לארץ ישראל זה נראה לנו למעלה ממדרגתנו, כמו אדם שיושב בחושך ויוצא אל האור ומסתנוור… כך אחרי שנים רבות של תפילה בגלות שהיא בבחינת "גם כי אזעק ואשווע – שתם תפילתי", התרגלנו לתפילה בבתי כנסת ונשכחה מאתנו מדרגת התפילה במקום השכינה.
המצב כיום הוא ששב ואל תעשה איננו עדיף, כיוון שבזמן שאנו איננו עולים ונמצאים בהר הבית, אויבינו ושאר הגויים משתלטים יותר ויותר ולוקחים אותו מידינו, לכן בוודאי שיש בימינו דין כיבוש ומצוות 'לא תחנם' באופן מיוחד על כי הבית שאויבנו רואים בו סמל לשלטונם על הארץ כולה. במצב זה חובה עלינו לברר את האפשרות לעלות להר הבית בקדושה כדי שלא נעזבנו ביד האומות.
ג. בעליה להר הבית – אם היא נעשית במקומות המותרים לכניסה ובאופן הראוי בטהרה – מקיימים מצווה מדאורייתא של "ומקדשי תיראו ", שלא ניתן לקיימה אלא כשעולים להר הבית ושם יראים ממי ששוכן במקום המקדש, וכדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצווה על יראתו.
גדרי האיסור בכניסה להר הבית
בהלכה אנו מוצאים הבחנה בין שלוש מחנות של קדושה בירושלים, כנגד שלושת המחנות שהיו במדבר, ובהתאם לכך יש את הדין של שילוח טמאים חוץ למחנות אלו, כל טמא ודינו.
מחנה שכינה – שהוא מקום המקדש, ההיכל, העזרה, וכן מקום עזרת נשים והחיל מדרבנן – הוא מקום שאסור אף לטמא מת להיכנס.
מחנה לוויה – הר הבית כולו, שבו טמא מת מותר להיכנס.
מחנה ישראל – היינו ירושלים כולה, אשר רק מצורע משתלח חוץ ממנה. אך זב ובעל קרי שטומאה יוצאה מגופם מותרים בה כי דינה כמחנה ישראל שהיה במדבר.
לפני שנעסוק בשאלה היכן נמצא בדיוק מחנה שכינה ומקום המקדש נברר האם יש איסור בזמה"ז להיכנס להר הבית ולמקום המקדש. לשיטת הרמב"ם.
מי שנכנס למקום המקדש חייב כרת גם בימינו, כיון שלשיטתו קדושת מקום המקדש קדושה אף לעתיד לבוא לכ"ע, "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה".
אמנם הראב"ד שם חולק עליו וסובר שכאשר חרב בית הקדושה והנכנס לשם אינו חייב כרת. וכן כתב במאירי שהנכסנס עכשיו לשם אין בו כרת, "ומנהג פשוט להיכנס לשם לפי מה ששמענו", וכך יש לדייק בדברי הרמב"ן.
(דיון נוסף שקיים בנושא הוא האם גגין ועליות שנבנו בהר הבית התקדשו או לא – ניתן לעיין בנושא בהרחבה בספר הר הבית לרב גורן פרק כט').
מיקומו של שטח הר הבית המקודש
במשנה במסכת מידות מופיע שטחו המדויק של הר הבית: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו".
למדנו מדברי המשנה שני דברים:
א – השטח המקודש בהר הבית הוא חמש מאות אמה על חמש מאות אמה.
ב – מיקומו של השטח המקודש על ההר הוא באופן כזה שהשטח הגדול יותר של ההר המקודש (שאינו מהמקדש או העזרות והחיל) נמצא בחלק הדרומי ופחות ממנו בחלק המזרחי, ופחות ממנו בצפון והכי פחות בחלק המערבי. בשטחים אלו, כפי שביארנו קודם, מותר לטמאי מתים להיכנס אם נטהרו מטומאה היוצאת מגופם (זיבה, קרי).
כדי שנדע מהו השטח הפנוי מכל רוח עלינו לברר היכן היו ממוקמים בית המקדש העזרות והחיל בתוך שטח זה של הר הבית, ובהמשך נביא את הדעות בנושא.
נקודה חשובה שיש להדגיש היא בנוגע לשטח הר הבית. המציאות כיום בשטח של הר הבית ע"פ המדידות שנעשו ע"י מהנדסים היא שהר הבית הוא הרבה מעבר לחמש מאות אמה על חמש מאות אמה. שטח זה הנוסף אינו מקודש כלל ודינו כקדושת ירושלים שגם זבים ובעלי קרי יכולים להיכנס לשם. כמו"כ המבנה הנוכחי של שטח הר הבית, שאינו של ריבוע שווה צלעות כפי שמתואר במשנה ובספרים רבים.
האור שמח מדייק מדברי הרמב"ם שבית דין יכולים להוסיף שטח על שטחה של ירושלים ולקדשו בקדושתה וכן יכולים להוסיף על שטח העזרה בתוך השטח המקודש של הר הבית, אך אינם יכולים להוסיף על שטחו של הר הבית מעבר לחמש מאות אמה על חמש מאות אמה.
ולכן יוצא ממילא שכל מה שהורדוס הגדיל את שטח ההר ואת אורכן של החומות לא מועיל לקדש את השטח הנוסף. ויוצא מזה שאם נברר היכן מקומו של שטח הר הבית המקודש נוכל גם להעריך איזה שטחים נוספו להר הבית, ובהם בוודאי מותר להיכנס אפילו לזבים ובעל קרי.
כדעת האור שמח נוקט גם הרש"ש שמידת הר הבית היא קבועה בתורה – חמישים פעם מחצר המשכן ולכן לא ניתן להוסיף עליה. כך גם מופיע בפסקי – התוספות וז"ל "הר הבית היה לצפון ירושלים וההר היה גדול הרבה מת"ק על ת"ק, אלא לא היה קדוש אלא ת"ק על ת"ק.
במדידות שנעשו ע"י חיל ההנדסה של צה"ל מיד לאחר שחרור הר הבית בחסדי ה' נמצאו המידות הבאות:
הרוח המזרחית – אורכה כ- 452 מטר (780 אמות)
הרוח המערבית – אורכה כ- 478 מטר (824 אמות)
הרוח הצפונית – אורכה 305 מטר (525 אמות)
הרוח הדרומית – אורכה 277 מטר ( 477 אמות)
כבר ממידות הללו ניתן להסיק שהגדלת הר הבית הייתה בעיקר לכיוון דרום או צפון, אלא שעדיין עליינו לברר היכן היה ממוקם בית המקדש ולפי זה נוכל לדעת עד היכן אסור לטמאי מתים להיכנס.
בשאלת מיקומו של בית המקדש על הר הבית, מצאנו לכאורה בדברי המשנה כיוון שהרי נאמר במשנה "ורובו מן הדרום" דהיינו שרוב השטח של הר הבית המקודש בקדושת מחנה לויה ולא מחנה שכינה נמצא בדרומו של הר הבית, כך מפרש הרמב"ם וז"ל: "אמר שהעזרה לא הייתה באמצע הר הבית אלא היה המרחק שבין חומת הר הבית ובין חומת העזרה מצד דרום, יותר מין המרחק שבניהם מצד מזרח וכו'". כלומר שבית המקדש נבנה בחלק היותר צפוני של הר הבית, ובחלק הדרומי היה שטח גדול יותר של הר הבית שהוא מחנה לויה.
הרא"ש כותב כך וז"ל: "רוב בניין הלשכות היו בדרומו של ת"ק על ת"ק, והיינו דכתיב ביחזקאל "וינחני על הר גבוה מאוד ועליו כמבנה עיר מנגב" (מדרום) שהיה מבונה הבניין עליו מנגב".
יש שרצו להבין שדעת הרא"ש לחלוק על הרמב"ם שהרי לדברי הרא"ש מה שנאמר במשנה "ורובו מין הדרום" הכוונה שרובו בנוי בלשכות מן הדרום, וא"כ אדרבה בית המקדש היה יותר בדרומו של הר הבית. ע"פ הבנה זאת ברא"ש רצו ממילא לטעון שיש כאן ספק כרת בכניסה לחלק הדרומי של הר הבית ואפילו בטהרה, שאעפ"י שלדעת הרמב"ם בשטח זה בוודאי לא היה בית המקדש אך לדעת הרא"ש הרי אדרבה שם נבנו הלשכות של בית המקדש וא"כ הנכנס לשם ואפילו בטהרה הוא בכרת לשיטת הרא"ש.
ובמחילה מכת"ר אין שום הכרח שזוהי כוונת הרא"ש, שהרי הרא"ש לא שרובו של בית המקדש בדרום. אלא שרובו בנוי מהדרום מהלשכות. והלשכות הרי נבנו בהר הבית בחלק שהיה במחנה לויה ולא רק במחנה שכינה. כיום שאנו יודעים בוודאות שכל השטח הדרומי של הר הבית אינו חלק מההר עצמו אלא מלוי שהתווסף על גבי ההר המקורי (כפי שהתגלה בכל החפירות שנעשו ושם) . אין ספק שכוונת הרא"ש היא כפי שביארנו ששם נבנו הלשכות של הר הבית ולא של בית המקדש, שבוודאי נבנה על ההר עצמו ולא על התוספות שנתווספו אח"כ. וכמבואר בכל דברי הראשונים והאחרונים שהבאנו לעיל שלא ניתן כלל להוסיף על ההר, וכל התוספת שנתווספו אח"כ אין בהם קדושה יתרה על קדושת ירושלים".
מחקרים רבים נעשו בכדי לברר את מיקומו של המדויק של ביהמ"ק בתוך הר הבית:
יש שטענו שהחומה הדרומית שיש לנו כיום הי חומת הר הבית , ומשם יש למדוד ולחשב ת"ק אמות, לשיטה זו כיפת הסלע היא בכלל מחוץ לשטח הר הבית, ובית המקדש וקודש הקודשים היו בחלק הדרומי של ההר שלפנינו כיום.
הגרי"מ טוקאצ'ינסקי דוחה מכל וכל שיטה זו שמתעלמת מהמסורת שנמשכה מעל אלף שנה שמקום המקדש היה באזור כיפת הסלע, בנוסף שיטה זאת אינה תואמת את החומות שיש לפנינו היום. בשנים האחרונות נערכו חפירות גדולות מאוד בכל אזור הר הבית ומכל הממצאים מוכח בבירור שחלק גדול מהאזור הדרומי של הר הבית הוא מלוי מאוחר ואינו חלק מההר המקורי, ממצאים אלו גם מתאמים לכל המסמכים ההיסטוריים בעניין, ולכן ברור ששיטה זו שביהמ"ק היה בדרום אינה נכונה".
ישנו ספק אם האבן הגדולה שנמצאת תחת כיפת הסלע היא אבן השתייה שעליה היה קודש הקודשים, או שהיא השיתין שהיו תחת המזבח שלשם היו מתנקזים נסכי היין. ולשתי הדעות מקום המקדש והעזרות, ולא בדרום.
מסורת ארוכת שנים קיימת בדברי הפוסקים וההיסטוריונים על כך שמקום המקדש היה באזור אבן השתייה, ולכן ברור שמי שנכנס ביום ומקיף בצמוד לחומות כפי שנוהגים רוב העולים בטהרה כיום, לא ייכנס בשום אופן למקום המקדש או העזרות והחיל, וברוב המקומות שהולכים בהם אלו מקומות שאין בהם אפילו קדושת הר הבית ומותרים אף לבעל קרי וזיבה. כפי שבארנו על פי המקורות ההלכתיים וההיסטוריים לעיל וא"כ יוצא מדברינו שיש בסיס חזק להתיר את העלייה להר הבית כפי שנהוג היום.
בנוסף ישנן עדויות כתובות וברורות על גדולי ישראל שעלו להר הבית וההפלה, שם בראשם הרמב"ם שמתאר את עלייתו וז"ל: "ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מר חשוון שנת שישה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ו' ימים להודע מר חשוון .. ושני הימים האלו שהם שישי ותשיעי במרחשוון נדרתי שיהיה לי כמו יו"ט ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה וכו'".
גם המאירי כשמביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי קדושת מקום המקדש בימינו, מוסיף כראיה לשיטת הראב"ד וז"ל: "והמנהג פשוט להיכנס שם לפי מה ששמענו" המאירי לא היה מביא מנהג זה כראיה לשיטת הראב"ד אם לא היה סובר שהוא נכון, ובוודאי זה היה מנהג של שלמים ויראי ה', אחרת איך ניתן ללמוד ממעשיהם.
ישנן עדויות רבות על יהודים במשך הדורות שעלו להתפלל בהר הבית ורק ב-300 השנים האחרונות המוסלמים מנעו מיהודים לעלות, ולא שכך היה תמיד. ולכן הטענה שיש כביכול מסורת לא לעלות להר הבית אינה נכונה כלל.
כפי שפתחנו את דברינו בנוסף למעלת התפילה בהר הבית ולמצוות "ומקדשי תיראו", בימינו מתווספת חובה כללית ופרטית של "לא תחונם", שהרי לצערנו הרב, כל בר בי רב מבין שאם תיפסקנה העליות להר הבית בטהרה, יש חשש גדול וקרוב לוודאי שהמקום יוסגר לאויבנו.
ב"ה שאנו רואים שגם רבנים שבעבר התנגדו לעליה בטהרה להר – ובתוכם גם רבנים מהציבור החרדי, שינו את דעתם בראותם את גודל הסכנה שעלולה להתרחש בהסגרת מקום קודשינו ותפארתנו לבני בליעל, ומי שבכל זאת חושש לעלות או שהוא כפוף לרבותיו שמתנגדים לעליה יבורך ויעשה כמצוותם, אך בוודאי שמי שרוצה לעלות בטהרה למקומות המותרים (בהדרכת אנשים יר"ש המומחים לעניין) תבוא עליו ברכה גדולה והוא שותף בפועל לשמירה על מקום קודשינו, ויזכה בעז"ה שכל תפילותיו יתקבלו ברצון ויראת ה' תהיה בלבבו.
נתפלל כולנו בכוונה ובאחדות גדולה מי בבית הכנסת ומי בהר קודשינו לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
