שלושה מחנות היו לישראל במדבר, מחנה ישראל, מחנה לוויה ומחנה שכינה. וכנגדם לדורות בירושלים, העיר עצמה היא מחנה ישראל, הר הבית הוא מחנה לוויה, והעזרה היא מחנה שכינה.
הר הבית מיוחד בכך שהינו המקום הראשוני שעליו מושתת הכול – הר המוריה, עליו עקד אברהם את יצחק בנו. ונראה לבאר שהר המוריה הינו הקו המחבר, והמאפשר, את החיבור בין הקודש לחול. הקודש הינו מחנה שכינה, החול מחנה ישראל. מקום העזרה הוא המקום של עצם גילוי השראת השכינה, ולעומתו העיר הינה עיר כביכול ככל הערים, שחיים בה אנשים חיים מלאים ותוססים. מחנה לוויה הוא הקו המחבר ביניהם, הנותן את האפשרות לחבר את ירושלים אל המקדש, ועל ידי כך ירושלים כולה היא עיר הקודש, שאוכלים בה קדשים קלים, ולדעת הרמב"ם כולה נקראת מקדש.
האבסורד הוא שדווקא אנשים שאינם קשובים כלל להלכה עולים, לכל מקום ובכל דרך, ואילו הציבור הדתי, ובפרט זה השומר קלה כבחמורה, נמנע מלעלות. כאמור לעיל, ההתנזרות הזאת, היא המונעת מאתנו להתקדם ולהתחבר אל הקודש והמקדש
בקו החיבור הזה יש גם הבדלה, שכן כל חיבור בנוי קודם כל על יסוד ההבדלה, לא לטשטש בין המדרגות, ולכן תפקידם של הלווים להיות השומרים. אולם, ההבדלה גם מאפשרת חיבור, ולכן תפקידם השני הינו להיות המשוררים, אשר שירתם עולה מתוך העזרה ומתפשטת על כל ירושלים. וכפי שכתב רבי נחמן מברסלב – "עִקַּר הַנִּגּוּן וְהַכְּלֵי שִׁיר הֵבִיא לֵוִי לָעוֹלָם, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר: שֶׁעִקַּר הַנִּגּוּן מִסִּטְרָא דְּלֵוָאי, וְזֶה שֶׁאָמְרָה לֵאָה: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" … כִּי הִתְחַבְּרוּת שְׁנֵי דְּבָרִים הוּא עַל – יְדֵי נִגּוּן וּכְלֵי שִׁיר, וְהָבֵן. וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין עַל חֲתֻנָּה".
למדנו אם כן, שהר הבית הוא המקום היוצר את הקשר בין ירושלים למקדש, ומרומם את העיר להיות עיר הקודש. כאשר אנו מביטים אל המציאות סביבנו אנו מבינים וחשים כי בעומק זה מה שאנו כל כך צריכים כיום, לחבר את החול אל הקודש, לרומם את העיר ואת המדינה כולה אל המקדש.
אינני רוצה כאן להיכנס לעובי השאלה ההלכתית הרחבה, האם וכיצד מותר לעלות אל ההר, ומח' הפוסקים סביבה. כידוע, הרבה פוסקים אוסרים, רובם יש להודות על האמת, אך יש פוסקים המתירים, וגם זו אמת שצריכה להיאמר, ולשיטתם אין זה רק היתר, אלא מצווה. כשיטה זו נוהגים כיום ראשי ישיבות רבים, כמו גם רבני קהילות וישובים, שעולים אל ההר בעצמם, ומורים כך גם לצאן מרעיתם. ובכ"ז אעיר שתי הערות אשר נלענ"ד עומדות בתשתית השאלה. יש האוסרים מפני שטוענים שאיננו יודעים היכן העזרה, וממילא הכול הוא ספק עזרה, ספק כרת.
תשובת המתירים היא שיש מסורת ברורה שמקום העזרה הוא במקום כיפת הסלע, המקום הגבוה ביותר על ההר, כמבואר בתשובת הרדב"ז, ועוד. השאלה העומדת קודם הדיון הזה – האם יש חשיבות ורצון לפשוט את הספק. שהרי, לשם דוגמא, גם הלכות טהרת המשפחה עוסקות באיסורי כרת, ואף על פי כן בכדי להתיר אישה לבעלה אנו משנסים מותנינו – ומכריעים. ועתה השאלה הנוקבת – האם העלייה אל ההר איננה בבחינת התרת אישה לבעלה, כנסת ישראל לדודה, יהודי לבוראו?!
יש האוסרים, לא מעיקר הדין, אלא כשיקול ציבורי, שאם תותר העלייה, יהיו אנשים שיעלו שלא בטהרה, ויהיו גם כאלה שיעלו למקומות שנאסרו. ועל כן – יש לאסור לכולם. אינני רוצה כאן לעסוק במשמעות הארצית, המדינית, של הבחירה הזאת (שהרי בגלל ההכרעה הזאת אנו מפקירים את הר הבית לזולתנו מן האומות), אלא דווקא במשמעות הרוחנית שלה.
האבסורד הוא שדווקא אנשים שאינם קשובים כלל להלכה עולים, לכל מקום ובכל דרך, ואילו הציבור הדתי, ובפרט זה השומר קלה כבחמורה, נמנע מלעלות. כאמור לעיל, ההתנזרות הזאת, היא המונעת מאתנו להתקדם ולהתחבר אל הקודש והמקדש. כשם שיהודי שלא עולה לארץ ישראל אינו יכול לומר שהוא מקיים מצוות התלויות בארץ בהידור ולא נכשל בהם כהוא זה, כך גם דין מורא מקדש לא מקיימים על ידי שלא עולים, אלא על ידי שעולים אל ההר בטהרה וביראה.
הרצי"ה זעק לפני ארבעים ושבע שנה – איפה חברון שלנו, איפה יריחו שלנו, אנחנו שוכחים את זה … הגיע הזמן אחר כל כך הרבה שנים שכולנו נזעק – איפה הר הבית שלנו?!
האם אנחנו מסוגלים להבין את עומק החרפה, את עומק גלות השכינה, שיהודי לא יכול להתפלל בהר הבית? כל מיליוני היהודים בארץ ישראל ובכל העולם מתפללים אל הר הבית, "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים בו", ובהר הבית עצמו יהודי אינו רשאי להתפלל?! (שימו לב עד כמה חז"ל דייקו וכתבו 'פונים בו', ולא רק 'אליו'). כאשר עליתי אל ההר בפעם האחרונה, חשבתי איזו משמעות עמוקה ונוראה יש כאן למילים, שבהם אנו פותחים את תפילת העמידה שלוש פעמים ביום – "אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ".
להתפלל ולזעוק על התפילה, באופן הפשוט ביותר, שנוכל לפתוח את השפתיים, ולא רק את הלב, ולהתפלל לפניו יתברך. וזאת יש לדעת, יש סברא לומר שעיקר עבודת התפילה היא בהר הבית. כך אנו למדים מתפילת שלמה המלך בזמן חנוכת המקדש, וכך גם מבואר במכילתא ובסיפרי, "ואותו תעבודו – עבדו בתורתו עבדו במקדשו", וכפי שאמרו חז"ל – "איזו היא עבודה שבלב – זו תפילה".
אימתי יתקיים בנו הפסוק "ד' שפתי תפתח"? כאשר כל רבבות האנשים הסומכים על דעת הפוסקים המתירים – יעלו. בישוב הדעת, לאחר לימוד הלכות מורא מקדש, לאחר טבילה כדת וכדין. אם כל אלו יעלו, יתקיים בנו לבטח גם – "ד' שפתי תפתח". כך יקרה על דרך הטבע, כיוון שעל ידי שרבבות יעלו, הנושא יקבל חיזוק בשדה הפוליטי-מדיני, וכך אני מאמין בכל ליבי יקרה גם מצד המישור הרוחני, ברובד הזכות שיהיה לעם ישראל כלפי שמיא.
יש האומרים – לא הגיע הזמן, יש עוד הרבה עבודה רוחנית לעשות עם העם כולו קודם לכן. אכן, כנים דבריהם שעיקר התפקיד שלנו בדור הזה הוא לחולל מהפכה רוחנית בעם ישראל, אולם, כפי שביארנו לעיל, העלייה אל ההר מבטאת בעצמה חלק מהעבודה הרוחנית שצריכים לעשות. לחבר את החול אל הקודש, את עם ישראל לירושלים ולמקדש, לתת כוון לכל מהלך שיבת ציון ולהעלותו אל ההר. "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָים, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱ-לֹהֵיכֶם".
***
היום הזה, יום יב' חשוון תשע"ו, הוא יום בכייה לדורות. היום שבו מנהיג היהודים בארץ ישראל, ראש הממשלה, הודיע קבל עם כי אסור ליהודים להתפלל בהר הבית. במקום המקדש – אסור ליהודי לשפוך שיחו בפני אדון העולם. לנו לא נותן אלא לבכות.
אומרים: זה הזמן והמקום לחכמה, לא לצדק. אולם, מעבר לכך שיש פעמים שצריכים להיות צודקים, ורק זאת חכמה של אמת, גם חכמה רגילה אין כאן. וכי הערבים לא נלחמו בנו בתרפ"ט ובתרצ"ח, במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים?! הכל יודעים כי אכן לא השתנה שום דבר (לצערנו) בהר הבית, וכל הדיבורים סביבו היו רק עוד תירוץ של הערבים ומנהיגיהם לקרוא להרג יהודים.
זאת ועוד, דווקא בהצהרות הללו אנחנו מעודדים אותם להמשיך, באומרם – הטרור ניצח, מנהיג היהודים התקפל, וכדאי אם כן להמשיך. בהתחייבויות הללו אנחנו נותנים כח לערבים, כשם שעשינו בגירוש מגוש קטיף, וכשם שאנו ממשיכים לעשות ברפיון מלבנות את הארץ בשנים האחרונות. לא חכמה יש כאן, ולא צדק, ובעיקר לא חזון ותקווה לעם ישראל. רק רפיסות ואובדן דרך.
אבל אשמים אנחנו, אנשי רוח ומעש בינינו שנתנו רוח גבית לרפיסות הזאת, באומרם – אין לעלות אל ההר. בחולשה רוחנית, המלווה בעוורון מעשי, נתנו יד לכיבוש זר בלב ליבה של הארץ, ולא יעזרו כל הפלפולים וההסברים. וכי מישהו יעלה על ליבו שהרב צבי יהודה זצ"ל היה מפרסם איסור לעלות אל הר, ביודעו שבימים אלו ממש ממשלת ישראל דנה עם הירדנים על 'הסדרי הביקור' של היהודים בהר?! ביודעו שאנחנו בעיצומה של מלחמה של סכינים ובקבוקי תבערה?!. כל זאת עשו, תוך התעלמות וביטול של תלמידי חכמים ופוסקים, ביניהם מתלמידיו, המתירים לעלות אל ההר ביראה ובטהרה. "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (אור החיים ויקרא כה,כה).
לנו לא נותר אלא לבכות, אך אפשר לבכות – על ההר. לפני מספר שנים, עת עמדתי מול שער המזרח, זלגו מעיני לפתע דמעות, מכאב גלות השכינה, מליבי המתגעגע לאיחוד שמים וארץ, ורואה מול עיניו שממה. וראה איזה פלא, השוטר המלווה שם עיניו בקרקע, ואפילו איש הווקף נבוך. לא, לא קיים איסור על בכייה בהר הבית, ובפרט כאשר אפשר להרגיש כי אמת צרופה טמונה בו.
ובכן, אחי ורעי, עלו בהמוניכם אל ההר. לאחר לימוד מסודר של כל דיני מורא מקדש, לאחר טהרה במקווה, למקומות המותרים על פי ההלכה, ביראה וגבורה, כאמיתתה של תורה. עלו, ובכו. בכייה היוצאת מן הלב, על העיר ועל המקדש, על העם ועל הארץ.
"אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו". "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע".
