במרכז פלאי הגאולה של מלחמת ששת הימים זכינו לפלא הגדול של שחרור ירושלים, הר הבית וחברון. כל אלה הם חלק ממעשי ה' שהורו לנו את הדרך. כשהתחדשה המציאות שהר הבית בידינו, התעוררה תשוקה עזה להתקרב אל ה' ולהתפלל אליו בהר ה'. הלא במשך כל ימי הבית וגם בגלות קיימנו את דברי שלמה המלך בתפילתו, כמובא בגמרא…
כיום יש חילוקי דעות בין תלמידי החכמים שבדורנו בסוגיה זו וראוי לדבר גם על הדרך ש בה נוהגים כשיש מחלוקת. מהי הדרכת חכמינו לאופן ש בו צריכים תלמידי חכמים להתייחס זה לזה בעניינים השנויים במחלוקת.
ישנן כמה עובדות יסוד מבחינה הלכתית ש עליהן מסכימים כולם. ההלכה קובעת שאסור לעלות להר הבית אלא בגבולות מסוימים, בטהרה, טבילה וחליצת נעליים. אולם באופן כללי איסור הכני סה למחנה שכינה מוסכם על כולם. עובדה מוסכמת נוספת היא שהמתחם המכונה 'הר הבית' אינו כולו הר הבית ש עליו דברו חז"ל. שטחו של הר הבית המקורי הוא ת"ק אמה על ת"ק אמה והמתחם שאנו קוראים 'לו הר הבית' הוא בוודאי גדול הרבה יותר .
עובדה היסטורית היא שמאז חורבן בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, בחלק גדול מהשנים ללא הייתה כלל מציאות שאפשרה ליהודים להתקרב להר הבית. גויים רשעים שלטו שם ולא היה אפשר להתקרב אליו ובוודאי שלא לעלות אליו ולהתפלל. בו עם זאת, ישנן עדויות שבמשך השנים ח"ת עלו להר הבית, בהם הרמב"ם שמעיד על עלייתו, כמובא בספר חרדים: "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה', ו' ימים לירח מרחשון. במשך הגלות היו גם אחרים שבאו לירושלים , עלו להר הבית והתפללו שם.
לאחר שחרור הר הבית התעורר הרצון לזהות את הגבולות של מחנה שכינה ומחנה לוויה בשטח הר הבית, כדי שנדע להיכן אפשר להיכנס. למחנה שכינה אי אפשר להיכנס גם אחר טבילה , מפני שאנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אדומה בכדי להטהר, אך למחנה לוויה מותר להיכנס לאחר טבילה. בירורים אלו נצרכים כדי לקיים את מצוות מורא מקדש – "ומקדשי תיראו". כלומר, מצוות מורא מקדש מתקיי מת כאשר נזהרים שלא להתקרב למקום שאסור, ונכנסים למקום שמותר תוך דקדוק בהלכה, הרגשת מורא והתעוררות רוחנית לעמידה לפני ה'.
אמנם נעשו מדידות בעשרות השנים הקודמות, אך עיקר על ידי גויים ולא על ידי יהודים תלמידי חכמים, ולכן הדברים לא היו ברורים. הרבנות הראשית סברה אז שעדיף לאסור את העל יהי להר הבית בכלל מכיוון שיש ספקות לגבי הגבולות, ואי אפשר להיות בטוחים עד היכן מותר ועד היכן אסור ללכת, גם איננו יכולים להיות בטוחים שיהודים ידעו להקפיד על ההלכה, ולכן אסרו.
גם רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה בין האוסרים באות ה תקופה, אך הוא לא הסיר מן הפרק את המצווה של יישוב ארץ ישראל לגבי הר הבית, כמו בכל חלקי הארץ. לא כפי שיש הטוענים שצריך להפריד בין ארץ ישראל להר הבית לעניין זה. אמנם קשה להבין, אך יש דעה ש כזו שהכלל "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" אינו כולל את הר הבית. אני שמעתי מפיו הקדוש של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל דברים שאמר גם באותן שנים ראשונות. אמנם הוא אמר לא לעלות להר הבית אך הוסיף שצה"ל ומשטרת ישראל צריכים לשלוט בו והם צריכים לקבוע את כל הסדרים מי עולה ומי אינו עולה. ועוד הוסיף, שגם הרבנות הצבאית צריכה להיות שם ולארגן תפילות לחיילים, כמו בכל מקום אחר בארץ ישראל.
את הדברים האלה של הרב צבי יהודה, שאנו צריכים לשלוט בהר הבית ולקבוע את הסדרים כמו בכל המקומות בארץ ישראל, איננו שומעים מאלה שאומרים לא לעלות להר הבית.
לאחר מכן ממשלות ישראל ובכללם גם ממשלת בגין, לא נתנו ל יהודים לעלות להר הבית ואמרו "הרבנים אסרו עליכם לעלות". גם הערבים החלו לומר "אסור ל יהודים לעלות" ו"אין לכם שום שייכות למקום הזה". כתוצאה מכך התרופפה אחיזתנו בהר, והערבים החלו להתנהג כבעלי הבית על המקום, ואף הדגל הישראלי הורד מהר הבית. כשהרב גורן זצ"ל פרסם את ספרו 'הר הבית', הכולל מדידות מדויקות של מחנה לוויה ומחנה שכינה ו של האזורים שהם ספק ספיקא, כתב שהוא מפרסם את הדברים משום החרפה וחילול ה' שהערבים שולטים בהר הבית ולא צה"ל.
אין ספק שמאז שחרור הר הבית המציאות השתנתה. את היהודים מגבילים מאד ואילו הערבים מתנהגים כבעלי הבית, ובנוסף גם מחרפים ומגדפים את היהודים העולים. במשך תקופות היו זריקות אבנים על הכותל, ובמשך השנים התברר עד כמה גדולה ההסתה נגד עם ישראל, שמרכזה בהוא הר הבית זו. המציאות כשהיהודים אינם שולטים בהר הבית. והלא החובה והמצווה "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" שרירה וקיימת, וכל הזמן הייתה קיימת.
עד כדי כך השליטה אינה שלנו, שכאשר יהודים עולים למקומות המותרים ופותחים את פיהם בתפילה, מיד הערבים מורים לאנשי הביטחון שלנו לדאוג לכך שהיהודים לא יניעו את השפתיים. כל זאת, כאשר באופן פורמלי השליטה בהר היא של ממשלת ישראל.
לכן, בשנים האחרונות התרבו הרבנים הגדולים, ובכללם הרב גורן זצ“ל, המתירים, מעודדים ומחזקים את העלייה להר הבית, על פי הלכות מצוות מורא מקדש. לא רק משום המעלה של תפילה קרוב למקום המקדש, אלא מתוך אמונה שבמידה מסוימת העלייה תגרום לממשלת ישראל להחיל בפועל את השליטה והריבונות במקום, כדי למנוע ביזיון וחילול ה‘, כאשר ההר נמצא בפועל בבעלותם של הטמאים והרשעים האלה והם מבזים מחרפים מגדפים ומקללים יהודים. בינתיים המציאות המבזה והמשפילה הזאת היא חילול ה‘. עם ישראל מושפל בנקודה הרגישה ביותר – במקום המקודש ביותר לעם ישראל.
