בס"ד
רבה של תל אביב יפו, הגאון הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (ספר דת ומדינה עמ' 115):
זכה דורנו והחזיר לחיק האומה את המקום הקדוש ביותר בעולם, מקום המקדש, בו נגלתה שכינת ה' ישראל באור מאיר ומזהיר. מאז חורבן ביתו עמד האדם מישראל ברחבת ה"כותל המערבי", כשנפשו עורגת בכיסופים טמירים להגיע פנימה מעבר לאותו כותל, ולא יכול היה. כפי שנבאר להלן. וכשהגיע אותו יום גדול לישראל, כ"ח באייר ה'תשכ"ז, ושליחי ההשגחה העליונה, כוחות צה"ל שיחררו את המקום בו עמד מלפנים הבית הגדול הקדוש, נחלקו הדעות בקרב רבני ישראל מסביב לאפשרות הכניסה לשטח מסויים בלבד משטחו של הר הבית מבחינה הלכתית. מחלוקת שלא הובהרה מעולם, מפני שלאמיתו של דבר לא ניתן להסבירה.
…הנני לאשר קבלת מכתבכם- משאלתכם מיום כ"ח תשרי דנא, להסברת המחלוקת שבין רבני הארץ על הר הבית, ונקודותיה העיקריות.
לענ"ד המחלוקת היתה מיותרת מעיקרה, כי דין הכניסה להר הבית הוא מן ההלכות הפשוטות והברורות ביותר. אודה איפוא, שגם אנכי נמנה על אלה שמחלוקת זאת אינה מובנת להם… (הרב מבאר מדוע לפי ההלכה על אף שאנו טמאי מתים מותר להיכנס לאחר טבילה להר הבית עד למקום הסורג)
הלכות אלה הן פשוטות ברורות ומוסכמות ללא כל חולק, הרבה יותר מהתפילין שאנו מניחים בכל יום.
אם כן פשוט שגם בזמן שבית-המקדש היה קיים, יכול היה טמא מת להכנס לשטח הר הבית עד החיל, אם טהר מטומאה היוצאת מן הגוף כדת וכדין.
מעתה, היתה מובנת מחלוקת בין מהנדסים ומודדים מוסמכים, אולי גם ארכיאולוגים. לו היו מתווכחים על מיקומו של המקדש, על נקודת המוצא ממנה צריכים היו למדוד, על גודל האמה וכדומה, אך לענ"ד אין לרבנים שום מקום לויכוח בנושא זה, שמבחינתו ההלכתית אין פשוט ממנו.
יש אמנם החוששים פן ואולי היתר הכניסה יגרור אחריו הכשלת הרבים באיסור כרת, שיימשכו להכנס גם לשטח האסור, או חשש שיכנסו לשטח הר הבית ללא טבילה וחליצת נעלים כדין, או מבלי ספירת שבעה נקיים לזב וזבה וטבילה במים חיים לזב (ראה ויקרא ט"ו). ואין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום הלא גם עתה נכנסים הם לפני ולפנים, ומי הוא המפסיד מגזירה זאת, רק אותם יראי ה' וחושבי שמו. אשר לבם יוצא לעמוד במקום הקרוב ככל האפשר לאותה נקודת אור מופלאה, שבה נגלתה בעבר ושרויה גם בהווה שכינת ה' (אם גם בהסתר פנים מבחינה מסויימת), וחזקה על אלה, שיזהרו לבל יכשלו באיסור כל שהוא. זאת ועוד, הלא ידוע הוא שאין אנו רשאים לגזור גזירות מדעתנו ולאסור את המותר מאחרי תקופת התלמוד.
הקושי הגדול הוא במדידה מוסמכת שתקבע באופן מדויק ביותר, היכן היה המקדש בנוי, כדי להגביל את האיסור לאותו שטח בלבד, ולהתיר את הכניסה לכל יתר שטח הר הבית. אך עתה שזיכנו ה' לכיבוש ההר ולשלטון ישראל עליו, מוטלת חובה על המוסמכים לכך, להתמסר בלב ונפש, לעשות כל מאמץ אפשרי לקבוע ע"י מומחים ממדרגה ראשונה, באופן מדוייק ומוסמך את המקום אשר בו היה המקדש בנוי. ובמידה שתתאפשר קביעה מוסכמת ומוסמכת, שלא תשאיר אחריה שום ספק, יש להתיר, ואף לעודד כניסתם של ישראל לאותו שטח המותר בכניסה, לשפוך שם שיח ושיג לפני אבינו שבשמים כמקום משכן שכינת קדשו שעליו נאמר, והיו עיני ולבי שם כל הימים. ועיניו ולבו של כל אדם מישראל הלא עורגים הם בכיסופי נפש טמירים ועזים אל המקום אשר בחר ה' לשים עיניו ולבו שם תמיד כל הימים. ואשרי דורנו אם אמנם יזכה לכך.
