מלחמת הרב הראשי על הר הבית
הרב הראשי לישראל הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל פעל בתוקף וללא לאות למען שמירת הריבונות היהודית בהר הבית • בספרו על הר הבית הסביר מדוע חובה לעלות מהכותל ולהתפלל בהר הבית • מאבקו בהחלטת הממשלה ושר הביטחון משה דיין להסגיר את ההר לידי הוואקף המוסלמי • הפוליטיקאים השתמשו באיסור הרבנים לעלות להר כתואנה למוסרו לידי האויב • יבורכו העולים להר על פי ההלכה, אשר מחזקים את ריבונותנו על הר הבית ועל ארץ ישראל כולה
בשבוע הבא בכ"ד מרחשוון יחולו עשרים שנה לפטירתו של הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. בימים אלו, בהם דנים על הר הבית, ראוי להזכיר דברים מספרו 'הר הבית', אותו פרסם כשנה לפני פטירתו. בספרו הוא מברר בהרחבה את מקום המקדש והעזרות, המקומות האסורים בכניסה גם לאחר טבילה והמקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה.
הימים היו ימי ממשלת רבין השנייה, שערכה הסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ומסרה לידי אויבינו חלקים מארץ ישראל. וכך כתב בהקדמתו: "כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה…" (עמ' 15).
הסיבות להוראת ההיתר
כתב הרב גורן: "אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!"
בהר הבית ישנם שני חלקים. האחד, והוא הקטן, כולל את מקום המקדש והעזרות ונקרא מחנה שכינה. אליו אסור להיכנס בימינו, מפני שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. השני, והוא רוב שטח הר הבית, נקרא מחנה לוויה, ואליו מותר להיכנס בימינו לאחר טבילה. אמנם ידוע שבשנים שלפני הקמת המדינה הורו הרבנים, ובכללם מרן הרב קוק זצ"ל, שלא לעלות לכל הר הבית, מחשש שמא יעברו וייכנסו גם למקומות האסורים.
שלוש סיבות הניעו את הרב גורן להתיר את העלייה לרוב שטחו של הר הבית:
א) המיפוי המדויק של הר הבית שערך חיל ההנדסה בהוראתו לאחר שחרור הר הבית. מפות שעל פיהן ניתן היה לקבוע בוודאות היכן הם המקומות המותרים בכניסה לכל הדעות.
ב) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית במקומות המותרים.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.
יש מקום להוסיף, שייתכן שאחד המניעים לקביעת שלטי האזהרה שלא לעלות להר היה כדי שלא להתגרות במוסלמים ובשליטים ששלטו אז בארץ, ובעת פרעות לא הגנו כראוי על היהודים.
הירידה לכותל – תוצאת ייסורי הגלות
כתב הרב גורן על תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים: "לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שמבחינה היסטורית הקדשת רחבת הכותל המערבי לתפילת יהודים, אינה אלא תוצאה של גירוש היהודים מהר הבית על ידי הצלבנים והמוסלמים גם יחד. כך נוצר מצב בלתי נסבל שגם לאחר שחרור הר הבית על ידינו נשארו המוסלמים על הר הבית למעלה ואנו למטה, הם בפנים ואנו בחוץ. התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל של חורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה, כי תפילות היהודים ליד הכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה, לפני זה היו היהודים מתפללים במשך מאות בשנים על הר הבית… ורק לפני כשלוש מאות שנה החלו היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי. וזאת למודע כי בכל מקום בו נזכר במדרש שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ולומד זאת מן הכתוב בשיר השירים: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', הכוונה לכותל המערבי של העזרה או של ההיכל שהיא חומת קודש הקודשים, ולא של הר הבית, שהוא הכותל המערבי שלנו" (עמ' 26).
הצורך לעלות מהכותל המערבי להר הבית
אולם כוחו של המנהג שהתבסס במשך שלוש מאות שנים גדול, ועל כן לאחר מלחמת ששת הימים הציבור הרחב נהר להתפלל בכותל המערבי. גם הרב גורן עצמו כתב, שאחד הדברים שמנעו אותו מלהזדרז להסדיר את העלייה להר הבית הוא היותו "כבול במיתרי אהבה לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי, שם הייתי רגיל להתפלל מדי שבת ומועד ובערבי ראשי חודשים. מאז ביקורי הראשון בכותל המערבי (בהיותו ילד) לא פגה אהבתי וזיקתי הנפשית לכותל הדמעות…", "אבל קול הזעקה שלנו… מי יעלה בהר ה'…" עורר אותו להתחזק ולברר את היתר העלייה להר הבית (עמ' 14). ועל כן החל לארגן תפילות על הר הבית (שם עמ' 27).
התפילה שבוטלה
לקראת שבת נחמו תשכ"ז פרסם הרב גורן שתיערך תפילה חגיגית המונית על הר הבית, באזור המותר בכניסה לאחר טבילה. אולם בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון התפילה בוטלה. כמה ימים לאחר מכן החליטה ועדת שרים ששר הביטחון והרמטכ"ל יורו לרב הראשי לצה"ל, הרב גורן, שלא יארגן יותר תפילות על הר הבית (עמ' 29 30).
הזעזוע
ההוראה זעזעה את הרב גורן, והוא ניסה לבטל אותה בכל יכולתו ובכלל זה כתב מכתב ארוך ומנומק לוועדת השרים, ובו טען: הכיצד דווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים יהיה אסור ליהודים להתפלל?! ואמנם יש מקומות מצומצמים שהכניסה אליהם אסורה על פי התורה ליהודים ונוכרים כאחד, אולם רוב רובו של הר הבית מותר בכניסה. לקראת סיום מכתבו קרא: "אישים דגולים! הצילו את קודש הקודשים של האומה, אל תסגירו את הר הבית בידי מחלליו…" (עמ' 30 33).
שר הביטחון
משה דיין, שר הביטחון, שמו ייזכר לדיראון על מסירת ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי.
לצערנו, קריאתו של הרב גורן לא נענתה. שר הביטחון משה דיין החליט להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית ולא להתערב יותר בשום עניין מענייני הר הבית. הרב גורן הגיב "בזעם ובצער", והודיע לשר הביטחון "כי זה עלול להביא ח"ו לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה, הוא הר הבית" (עמ' 34).
אולם שר הביטחון ביצע את אחד המעשים המחפירים בתולדות ישראל ומסר את ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי. מזה שנים היה ידוע שיש במשה דיין שני צדדים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד גיבור ישראל ומצד שני נואף וגנב. כפי הנראה ניאופיו וגניבותיו הכריעו את הכף לרעתו. זה היה השלב שבו החל לאבד את מעמדו הציבורי. שמו ייזכר לדיראון.
הריבונות
אמנם לאחר שהמוסלמים סגרו את שער המוגרבים כדי למנוע כניסת יהודים להר, על פי בקשת הרב גורן צה"ל פרץ את השער כדי להבטיח כניסה חופשית ליהודים, וביטא בכך את הריבונות על הר הבית. אולם מעשה זה לא שינה את ההוראה שאסרה על תפילה של יהודים בהר הבית.
ממשיך הרב גורן ומספר: "בכל עת שהתרעתי על הסגרת קדשי הקדשים של האומה היהודית לוואקף, היתה התשובה של ראשי הממשלה בכל התקופות: הרי בין כך אוסרת הרבנות הראשית ליהודים לעלות להר הבית, ואנו מנועים מלהתפלל שם". בעקבות זאת החליט לכתוב את הספר ולבאר את הדרכים, את המקומות והתנאים שבהם מותר לעלות להר הבית (עמ' 35). לפיכך "חייבים למצות את כל צדדי ההיתר, כדי שנוכל להפגין שם נוכחות יהודית מתמדת ולשמור על הריבונות היהודית על ההר כעל בבת עינינו" (עמ' 46).
השלט של הרבנות
יש טוענים שהרב גורן בעת כהונתו כרב ראשי הסכים לאיסור הכניסה להר הבית, אולם האמת אינה כן. בהקדמה לספרו כתב: "בתקופת כהונתי כרב ראשי לישראל, הבאתי הצעה למועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים שקדמו לי. מכיוון שבין חברי המועצה היו אחדים שחתמו בזמנו על האיסור, ביקשו לדחות את ההחלטה להורדת שלטי האיסור לעלות על הר הבית, עד שאוציא את הספר…". בגלל סיבות שונות הוצאת הספר נדחתה, והשלטים נותרו על כנם, "דבר שגרם להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי" (שם עמ' 35).
חילול הקודש
יתר על כן כתב: "המצב המביש הזה, שתחת שלטון ישראל אין ליהודי זכות תפילה על הר ה', אין להשלים איתו בשום פנים ואופן. הוויכוח היכן מותר לפי ההלכה לעלות על הר הבית והיכן אסור, אינו נוגע לממשלה… מקומות מקודשים אלו אינם רכושם הפרטי של הוואקף המוסלמי, שמאז ומעולם היו חבריו שורש פורה ראש ולענה ליהודים, בהסיתם מתוך המסגדים שבהר הבית לערוך טבח ביהודים… אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!" (עמ' 41).
עוד הוסיף (עמ' 42): בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.
דברי הרצי"ה
יש סוברים שדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל הייתה עם האוסרים. אולם נראה לענ"ד, שאם היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד השנאה נגד ישראל – היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה.
יבורכו העולים
המשך המצב המחפיר בהר הבית מפיח באויבינו תקוות ומניע אותם לרציחות והתפרעויות בכל רחבי הארץ. כדי לחנוק את גל הטרור וההסתה משורשו, על הממשלה והמשטרה לבטא באופן הנחרץ ביותר את ריבונות ישראל על הר הבית.
יבורכו העולים על פי ההלכה להר הבית. בזכותם מתבררת הריבונות שלנו על ההר ועל כל ארץ ישראל, ודווקא מתוך כך נזכה לביטחון ושלום.
מצוות ירושת הארץ בהר הבית
שלוש סיבות מדוע נכון לעלות להר הבית בטהרה • מדברי הרצי"ה קוק משתמע שהסכים לאיסור העלייה רק במציאות של ריבונות ישראלית ברורה בהר • דברי הראי"ה קוק נגד עליית הברון רוטשילד להר לא התייחסו למציאות של עלייה בטהרה • מי שמפריזים בחששות הלכתיים מזניחים את מצוות ירושת הארץ במקום המקדש וחוזרים על טעותו של רבי זכריה בן אבקולס • השלטת ריבונות ישראל בהר הבית, אכיפה קפדנית של החוק והרחקת המסיתים המוסלמים החצופים משם היא התשובה לבעיות הביטחון הקשות שהתעוררו לאחרונה
הסיבות להוראת המצווה
כפי שלמדנו בשבוע שעבר על סמך שלוש סיבות עיקריות מותר ונכון לעלות להר הבית בטהרה:
א) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית.
ב) במשך כשלוש מאות שנה יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוזים ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית, יכלו לשוב ולמדוד את השטחים ולקבוע בוודאות היכן היה מקום המקדש, וממילא היכן מותר לעלות בטהרה.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.
דעת הרצי"ה
אילו היה הרצי"ה שומע שדגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה כנגד ישראל, הוא היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית
עוד כתבתי בשבוע הקודם: "נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה".
שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.
תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. הנה מה שכתב על כך בכרוז מיום כ"ז שבט תשל"ז:
"בירור דברים בעניין הר הבית – כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואיתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה". (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל ע' רפב).
הרי לנו שהריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.
ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.
עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.
דברי מרן הרב קוק
יש שהתבססו בטענתם נגד העולים להר הבית על דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שכתב בהקשר לכך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים".
כדי להבין את הדברים לאשורם, צריך להקדים שמדובר באגרת תרע"ז, מכ"ו אדר תרע"ד, לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, שהיה אחד ממארגני מסע הרבנים למושבות, ולאחר מכן ערך את חוברת 'אלה מסעי' לתיאור מסע הרבנים. הרב קוק כתב הקדמה לחוברת, וצירף אליה איגרת ובה ביקש שאם יוסיף דברים, האנחה על כל הדברים הפרוצים לא תטשטש את הצורה הידידותית הבולטת של המפגש עם החלוצים, "כי בוודאי רק דרך קודש זה, שאור חסד ה' מאיר בו, הוא דרך האמת, דרך תורת חיים ואהבת חסד אשר נטע ה' בקרבנו".
עוד הביע תמיכה בהצעה לצרף לחוברת את סיפור מסעו של הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", בתמיכתו הגדולה בהתיישבות החדשה, שביקר בארץ בשנת תרע"ד, אלא שהביע צער רב על כך שהברון נכנס למקום המקדש. יש לציין שהברון היה שומר מסורת.
וכך כתב מרן הרב:
"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון. אף על פי שלבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים".
לפי זה לכאורה היה אפשר לחשוב שבטלה מעלתו של הברון, וממילא גם אין טעם לספר בשבח מסעו. אלא שהוסיף הרב וכתב:
"ואף על פי שלא הפסיד בכל זה את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכול הוא בשגגה בא מעשה לידו, וה' הטוב יכפר וייקח טוב". לפי זה מובן למה הסכים ש"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון".
אין ללמוד מדבריו איסור
אמנם אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך.
בנוסף לכך, צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.
על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.
ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.
הרבנים הטועים בכרת
ומה שיש רבנים שמטיחים בעולים להר הבית בטהרה שהם עוברים באיסור כרת, הוא אחת משתיים: או ששכחו את ההלכה הנוגעת להר הבית, ולא עמדו על ההבדל שבין מחנה שכינה למחנה לוויה, ושכחו שיש מתירים להיכנס גם למקום המקדש עצמו, כך שגם הנכנס למקום המקדש הוא ספק כרת.
או שהם מתעלמים ממצוות יישוב הארץ, שמחייבת את כל ישראל להילחם על הארץ שתהיה תחת ריבונותנו. ומצווה זו מחייבת את כל הדורות, קל וחומר את הדור שלנו, שיש בידו את הכוח לקיים את המצווה. וכפי דברי הרמב"ן שכתב על מצוות יישוב הארץ שעניינה הוא שלא "נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…". ועוד הוסיף שהיא "מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות". נמצא אם כן שחובה עלינו לפעול למימוש הריבונות שלנו על הר הבית, שלא להניחו לשום עם זר, קל וחומר לאויבינו ומבקשי רעתנו.
הפתרון לבעיית הביטחון והריבונות
בשבוע זה, שבו ליווינו בכאב נורא את הקדושים שנרצחו בתפילתם, עלינו לדעת שפתרון אחד ישנו לבעיית הביטחון והריבונות: החזרת שלטון החוק להר הבית. לשם כך צריך להקים מחדש את תחנת המשטרה על ההר, להגביר את הנוכחות הצבאית על ההר ולעמוד בנחרצות על שמירת כל החוקים.
כל מבנה שנבנה בלי אישור צריך להיהרס. כל פעילות שחורגת מתפילה צריכה להיאסר. כל מי שמגדף, מתפרע או מסית נגד מדינת ישראל או היהודים או בני דתות אחרות – צריך להיות מורחק מהר הבית לצמיתות. וזה כולל כמובן את המטיפים שמעוררים בדרשותיהם את השנאה לישראל.
כמו בעבר, התקוות שוויתורים אשר נעשים כדי לפייס את אויבינו יזכו אותנו בשקט ושלווה התבדו. להפך, כל ויתור מזמין אלימות קשה ורצחנית יותר. ומנגד, ככל שנפגין בנחישות את הריבונות שלנו על הר הבית על ידי שמירת חוק קפדנית ופתיחת ההר בפני יהודים, כך נזכה יותר לכבוד, לשקט ולשלום.
הסכמת הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א
למדתי את הקונטרס שכתב הרב אלישע וולפסון שליט"א, מפאר גידולי ישיבת ההסדר צפת בראשות קרובנו הרב איל יעקובוביץ שליט"א, על מצוות העלייה להר הבית, ומצאתי כי זכה ללבן ולסכם בשפה ברורה וסברה ישרה את הסוגיה על צדדיה השונים. מתוך כבוד רב למחמירים האוסרים, בירר את סברותיהם והגיע למסקנה שמצד חמש מצוות, מצווה לעלות כיום למקומות המותרים בהר הבית אחר טבילה. גם אני מסכים למסקנתו.
בעבודתו זו, שנובעת מתוך אחריות לבירור דברי התורה לאמיתתם על מנת ללמדם לרבים, כדי לשמור ולעשות, ולהרים קרן ישראל ולעורר הכיסופים לגאולת העם והארץ, ממשיך הרב אלישע ללכת בדרכי משפחתו החשובה. אביו הרב אברהם וולפסון שליט"א, מכהן שנים רבות כר"מ בישיבת ברכת משה במעלה אדומים. אמו הרבנית נעמי וולפסון מרבה ללמד בשיעורים ובספרים שכתבה את מצוות שמחת הנישואין. והיא בת הרב משה בוצ'קו זצ"ל, שהמשיך בדרכי אביו הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, וכיהן במשך עשרות שנים כראש ישיבת 'עץ חיים' במונטרי שבשוויץ, והעמיד תלמידים הרבה, ואף זכה להעלות את ישיבתו לארץ ישראל, לקוראה על שם אביו 'היכל אליהו', ולנוטעה בישוב כוכב יעקב, ולראות את בנו ממשיכו הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א עומד בראשה ומרחיב את גבולה בתלמידים, להגדיל תורת ארץ ישראל ולהאדירה.
לפי טיב החיבור הזה, ניתן להעריך שהרב אלישע שליט"א עוד יזכה להמשיך ללמוד וללמד ולחבר חיבורים חשובים.
בברכה
אליעזר מלמד
