זיהוי התכלת של התורה לציצית ובגדי כהונה

בס"ד

זיהוי התכלת של תורה לציצית ובגדי כהונה

הצטווינו בתורה לשים בבגד הציצית "פתיל תכלת", וכן בכמה מבגדי הכהונה הצטווינו לשזור את התכלת.

נשאלת השאלה – מהו התכלת, והאם אנו יודעים לזהות אותו ולהפיק אותו בימינו?

• התכלת – מוצר עולמי

התורה בפרשת תרומה, ספר שמות פרק כה, מביאה את התכלת בתוך רשימה של מוצרים חשובים הנדרשים לעשיית המשכן ובגדי הכהונה:

(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:

(ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים:

(ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים:

(ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים:

(ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:

(ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:

וכן נאמר בפרשת ויקהל בפרק לה:

(כג) וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ:

(כד) כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְיָ֑ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ:

מהפסוקים משמע שכל המוצרים שהצטוו בני ישראל במדבר להביא למשכן, היו מוצרים ידועים ומפורסמים בעולם, כמו הזהב, הכסף, שמן ובשמים והמינים הנוספים שהצטוו להביאם, ובתוך המינים האלו הצטוו להביא גם את התכלת למלאכת המשכן.

וכך מובא במדרש לקח טוב שמות לה, כג:

וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן. מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו.

בעוד כמה וכמה פסוקים בתנ"ך אנו רואים במפורש שהתכלת הוא מוצר עולמי:

בירמיהו פרק י פסוק ט מובא שהגויים מלבישים את פסיליהם בתכלת וארגמן – "כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם":

ביחזקאל פרק כג פסוק ו מובא שהחשובים שבאשור לבשו תכלת – "לְבֻשֵׁ֤י תְכֵ֙לֶת֙ פַּח֣וֹת וּסְגָנִ֔ים בַּח֥וּרֵי חֶ֖מֶד כֻּלָּ֑ם פָּרָשִׁ֕ים רֹכְבֵ֖י סוּסִֽים":

וכן בפרק כז פסוק ז נאמר על צור – "שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִהְי֥וֹת לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ":

וכן שם בפסוק כד – "הֵ֤מָּה רֹכְלַ֙יִךְ֙ בְּמַכְלֻלִ֔ים בִּגְלוֹמֵי֙ תְּכֵ֣לֶת וְרִקְמָ֔ה וּבְגִנְזֵ֖י בְּרֹמִ֑ים בַּחֲבָלִ֧ים חֲבֻשִׁ֛ים וַאֲרֻזִ֖ים בְּמַרְכֻלְתֵּֽךְ":

באסתר פרק א פסוק ו בתיאור הפאר של משתה אחשוורוש נאמר – "ח֣וּר׀ כַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת":

וכן בפרק ח פסוק טו – "וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה":

ובדברי הימים ב פרק ב פסוק ו מבקש שלמה את עזרת אמני צור לצורך בניית המקדש – "וְעַתָּ֡ה שְֽׁלַֽח־לִ֣י אִישׁ־חָכָ֡ם לַעֲשׂוֹת֩ בַּזָּהָ֨ב וּבַכֶּ֜סֶף וּבַנְּחֹ֣שֶׁת וּבַבַּרְזֶ֗ל וּבָֽאַרְגְּוָן֙ וְכַרְמִ֣יל וּתְכֵ֔לֶת וְיֹדֵ֖עַ לְפַתֵּ֣חַ פִּתּוּחִ֑ים עִם־הַֽחֲכָמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עִמִּי֙ בִּֽיהוּדָ֣ה וּבִֽירוּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֵכִ֖ין דָּוִ֥יד אָבִֽי".

ובפסוק יג – בֶּן־אִשָּׁ֞ה מִן־בְּנ֣וֹת דָּ֗ן וְאָבִ֣יו אִישׁ־צֹרִ֡י יוֹדֵ֡עַ לַעֲשׂ֣וֹת בַּזָּֽהָב־וּ֠בַכֶּסֶף בַּנְּחֹ֨שֶׁת בַּבַּרְזֶ֜ל בָּאֲבָנִ֣ים וּבָעֵצִ֗ים בָּאַרְגָּמָ֤ן בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבַבּ֣וּץ וּבַכַּרְמִ֔יל וּלְפַתֵּ֙חַ֙ כָּל־פִּתּ֔וּחַ וְלַחְשֹׁ֖ב כָּל־מַחֲשָׁ֑בֶת אֲשֶׁ֤ר יִנָּֽתֶן־לוֹ֙ עִם־חֲכָמֶ֔יךָ וְֽחַכְמֵ֔י אֲדֹנִ֖י דָּוִ֥יד אָבִֽיךָ:

למדנו מכך שהתכלת אינה מוצר ייחודי שעבר במסורת אצל עם ישראל לצורכי מצווה, אלא מוצר עולמי חשוב ויקר מפורסם וידוע, המשמש לבגדי פאר ומלכות.

כך גם מבואר בדברי חז"ל במקומות רבים, כגון מה ששנינו במסכת עירובין דף צו עמוד ב:

אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת בשוק, לשונות – פסולות, חוטין – כשרין. מאי שנא לשונות – דאמר: אדעתא דגלימא צבעינהו…

וכן במסכת מגילה דף טז עמוד א

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן.. חמש חליפת… (ע"ב) אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר ומרדכי יצא… בלבוש מלכות תכלת וגו'.

כך מובא במדרש הגדול במדבר פרק ד פסוק ה:

ובא אהרן ובניו בנסע המחנה וגו'. זה הוא שאמר הכתוב מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (תהלים כד, י). הכבוד, זה הארון. מלך הכבוד, זה הקדוש ברוך הוא. הוא מלך הכבוד, הוא, שהוא חולק כבוד לעושי רצונו. אמר ר' חייה כל הכלים עור תחש מלמעלה ותכלת מלמטה, אבל הארון עור תחש מלמטה ותכלת מלמעלה. ולמה, שכן דרכן שלמלכים פורפירא שלהן תכלת, והארון הוא מלך על כל העולם.

• מדוע ומתי פסק השימוש בתכלת

כותב הרמב"ן בפרשת תצוה פרק כח פסוק ב על הפסוק "וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת":

לכבוד ולתפארת – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי, והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (ש"ב יג יח)…

והאפוד והחשן לבוש מלכות… והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:

מדברי הרמב"ן למדנו שהיה ידוע לו מהו התכלת של תורה (הוא הרי עוסק בביאור בגדי הכהונה), ושהוא התכלת הידוע אצל הגויים גם בזמנו, אלא שהשלטונות אסרו את השימוש בה לפשוטי העם, ולא הותר לעשותו אלא לשימושו של "מלך הגויים" (לא ברור אם הוא התכוון לקיסר הביזאנטי או לאפיפיור).[1]

במסכת סנהדרין דף יב עמוד א מובא מעשה:

שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו – תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום.

רש"י ביאר שהנשר הוא כינוי ל"חיל רומיים"[2]. ונראה שכבר כאן בגמרא יש רמז למה שמתאר הרמב"ן שהשלטונות אסרו על הפקת התכלת שלא לשימוש אנשי המלוכה.

ואכן בשנת ד'קפ"ד אסר הקיסר הביזאנטי תאודוסיוס השני את השימוש הפרטי בצבע הנקרא פורפורה. בספר החוקים של מלכות רומי הנקרא "קודקס יוסטיניאנוס" מסוף תקופת האמוראים, נמצא חוק הקובע כי: "אין רשות לשום אדם פרטי לפרק את הפורפור"א הפורה, הן בתוך המשי הן בתוך הצמר, הנקרא בלאט"א (ארגמן) או אוקסיבלאט"א (ארגמן צח) וגם היקינט"א (התכלת), ברם אם מישהו בכל זאת ימכור את הגיזה של המורקס הנ"ל שידע לו שממונו וראשו יועמדו לדין מייד".

נראה שגזירה זאת גרמה לירידה גדולה בייצור התכלת בכלל, ולהפסקת קיום מצוות התכלת מבני ישראל.[3]

העולה מכל האמור, התכלת הוא מוצר ידוע ומפורסם בעולם שהיו משתמשים בו מימי קדם כבגדי פאר ומלכות, ודבר זה היה ידוע ומקובל עד לימי הרמב"ן לכל הפחות.

• התכלת – צמר צבוע בדם חילזון

אם כן, מהו התכלת? ראשית, ברור שלתכלת שני מרכיבים עיקריים: החוט שממנו אורגים את האריג, והצבע שצובע אותו. לגבי האריג הדברים פשוטים, הגמרא אומרת בפירוש שתכלת הוא צמר – 'תכלת עמרא הוא' (ראה מסכת יבמות דף ד ע"ב). השאלה העיקרית היא מהו צבע התכלת שבו צבעו את הצמר, היות שלא מצאנו בש"ס הגדרה ברורה מהו הצבע הזה.

כך שנינו בתוספתא במסכת מנחות פרק ט הלכה טז:

תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה.

אם כן, התכלת הוא צמר צבוע מן החלזון.

החלזון מוזכר בדברי חז"ל בין הדברים המיוחדים ששלח יעקב אבינו עם בניו אל יוסף במצרים, וכך מובא בבראשית רבה (וילנא) פרשה צא סימן יא (פרשת מקץ):

קחו מזמרת הארץ בכליכם, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי בלסם קטף, מעט דבש.

מבואר שהחילזון הוא מוצר יקר וחשוב "שמזמרין" עליו בעולם, וממנו מפיקים את צבע התכלת, וכך היה עוד מימי האבות הקדושים.[4]

במסכת מנחות דף מב ע"ב הגמרא עוסקת בתכלת, ושם אנו לומדים כמה הגדרות חשובות בזהות מוצר התכלת. כך שנינו שם:

אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה וכו'.

ת"ר: תכלת אין לה בדיקה, ואין נקחית אלא מן המומחה…

ביאר רש"י:

אין לה בדיקה – אין אדם יכול לבודקו אם תכלת הוא, אם קלא אילן הוא. (קלא אילן הוא כינוי למין צמח שמפיקים ממנו צבע שדומה מאד לתכלת).

ואינה נקחת אלא מן המומחה – דהואיל ואין לה בדיקה, אין לוקחין אותה אלא מן המומחה שיודע שקלא אילן אסור.

אם כן גם מגמרא זו אנו למדים שהתכלת הוא צמר הצבוע בדם חלזון, ואם צבעו אותו בצבע דומה המופק מצמח – פסול.

עוד למדנו, שאת התכלת עושים כדרך הפקת צבע, עם סמנים נוספים ובישול ביורה.

עוד למדנו שאת הצבע המופק מקלא אילן ניתן לעשותו זהה באופן מדויק לתכלת, עד שלא ניתן להבחין ביניהם.

יסוד זה מופיע בכמה מקורות בחז"ל, כגון במסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב:

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור – אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.

אומנם הגמרא במנחות שם מקשה על ההנחה שלא ניתן להבחין בין צמר הצבוע בתכלת לצמר הצבוע בקלא אילן:

ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, (סי' בגשם) מייתי מגביא גילא (אלום) ומיא דשבלילתא (רש"י – מים היוצאים מהתלתן, רמב"ם – ריר שבלול) ומימי רגלים בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה (התקלקל המראה) – פסולה (היינו שזה לא מחלזון אלא מקלא אילן), לא איפרד חזותיה – כשרה;

ורב אדא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי (שאור קשה) ואפיא לה בגוויה (אופה את הצמר בתוכו), אישתנאי למעליותא – כשרה, לגריעותא – פסולה, וסימניך: שינוי שקר, שינוי אמת. מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר? אטעימה (היינו אם נצבע לשמה או לשם בדיקה).

אם כן הגמרא מסיקה שאכן יש שתי דרכים מיוחדות שעל ידם ניתן להבחין בין תכלת לקלא אילן.

ממשיכה הגמרא ומספרת:

מר ממשכי (אחד החכמים), אייתי תכלתא בשני (בזמנו של) רב אחאי, בדקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואיפרד חזותיה, בדרב אדא – ואישתנאי למעליותא, סבר למיפסלה, אמר להו רב אחאי: אלא הא לא תכילתא היא ולא קלא אילן היא!

הגמרא מספרת שעשו את הבדיקה של רב יצחק והתקלקל המראה, ואח"כ עשו את הבדיקה של רב אדא והתחזק המראה. ועל כך תמה רב אחאי, הרי לפי הבדיקות יוצא שזה לא תכלת ולא קלא אילן וזה לא יתכן!

על כן מבארת הגמרא:

אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר, היכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה לא איפרד חזותיה – כשרה, איפרד חזותיה – בדקינן לה בדרב אדא בחמירא ארכסא, אישתני למעליותא – כשרה, לגריעותא – פסולה. שלחו מתם: שמועתא אהדדי איתמר.

כלומר, אם עשו את הבדיקה של רב יצחק והמראה לא התקלקל, זה וודאי תכלת. אך אם התקלקל המראה – לא בהכרח שזה לא התכלת, אלא יש לעשות גם את הבדיקה של רב אדא, ואם התחזק המראה הרי זה התכלת ואם לא הרי זה קלא אילן.

למדנו מגמרא זו שהצמר הצבוע בתכלת יש לו עמידות חזקה במיוחד, שכמעט ולא ניתן לפגוע בו ולהוריד את המראה. אומנם גם קלא אילן לא מתקלקל בקלות (וראה מסכת ב"ק דף צג ע"ב), אך על ידי הבדיקה של רב יצחק מתקלקל מראהו. אמנם, גם מראה התכלת יכול לפעמים להתקלקל מעט על ידי בדיקה זו, ועל כן נצרכת גם בדיקתו של רב אדא.

כמו כן למדנו שאת צבע התכלת היו מפיקים רק משני דברים, או מחלזון או מקלא אילן.

העולה מהאמור, שתכלת הוא צמר צבוע בדם חלזון, ועשייתו כדרך הצבעים עם סמנים ביורה. הגוון שלו זהה לקלא אילן, וצבעו עמיד מאוד עד שקשה מאוד לקלקל את מראהו.

• תכלת – צמר צבוע בדם חלזון בצבע כחול

שנינו במסכת מנחות דף מג עמוד ב:

תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא.

אומנם נראה שמימרא זו היא בעיקר מימרא אגדתית, אך מכל מקום אנו למדים ממנה על מראה התכלת, שכן ים, רקיע ואבן ספיר[5], לכולם מראה כחול.

כיוצא בזה נאמר בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כ – פ' מתן תורה:

מיד כשעלה משה למרום פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (שמות כ"ו ל'), אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים, אמר לו חזור לימינך, חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת, אמר לו חזור לשמאלך, חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו מה אתה רואה, אמר לו אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו היא ארגמן, חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק, אמר לו זו היא תולעת שני, חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן, זו היא שש משזר.

מדברי הגמרא והפסיקתא אנו למדים שגוון הצמר הצבוע תכלת צריך להיות כחול דומה למראה הים והרקיע.[6]

ניתן ללמוד מהו הגוון של התכלת גם מהפרט שהזכרנו לעיל, שקלא אילן זהה לתכלת. הערוך בערך קלא אילן ביאר שפירושו הוא אינדיקו. ור' ברוך הספרדי (מחכמי הראשונים) כתב שהפירוש בלשון ישמעאל הוא ניל. ואכן אינדיגו הוא צמח שמפיקים ממנו צבע כחול, ובשפות שונות הוא מכונה גם בשם ניל.

העולה מכך הוא, שהתכלת הוא צמר צבוע בדם חלזון בגוון כחול.

כך מצאנו גם בראשונים בביאור התכלת בתחילת פרשת תרומה:

רש"י: ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק[7]:

רבי אברהם בן הרמב"ם: ותכלת. צמר צבוע מראה דומה למה שנראה ממראה הרקיע שהוא כחול טהור (מראה ממוצע) בין הכחול העמוק והלובן, וצביעתו בדם חלזון לא בזולתו, כמו שביארתו הקבלה בתכלת של ציצית:

האברבנאל: וארז"ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון…

העולה מכל האמור, שהגוון של התכלת הוא צבע כחול הדומה לים ולרקיע, וזהה לגוון המופק מאינדיגו (ניל).

• ברייתא המבארת מדוע דמיו יקרים

עוד מובא במסכת מנחות דף מד עמוד א:

ת"ר: חלזון זה – גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.

ובאופן דומה אך בגרסה מעט שונה, שנינו גם במסכת ציצית (מסכתות קטנות) פרק א הלכה י:

…אין צובעין תכלת אלא בחלזון. חלזון למה הוא דומה? בריאתו דומה לדג, וגופו דומה לרקיע. ואינו עולה אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר.

ברייתא זו סתומה ולא ברור מה באה ללמדנו. ניתן להבין שהיא באה לתאר את החלזון על מנת שנדע לזהות אותו, אך הסימנים בברייתא ניתנים לפירושים שונים ומשונים, ואם תכלית הברייתא ללמד אותנו מהו החלזון על מנת שנדע לזהות אותו מבין הבריות הרבות, מסתבר שהיו ניתנים סימנים יותר ברורים ומובהקים שלא ניתנים לפרשנויות שונות.

'גופו דומה לים' – האם הכוונה לגוון שלו? או למרקם שלו? או לצורה שלו? ומה הכוונה 'גופו'? גוף הרכיכה, או הקונכייה? ומה הכוונה 'דומה לים'? לגוון של הים? או למראה גליו? אולי לקרקעית הים?

'ברייתו דומה לדג' – רש"י ביאר: דמות תבניתו. אך זה לא מובן, כי אם מדובר בחלזון בעל קונכייה, כיצד ובמה הוא יהיה דומה לדג? ניתן להסביר 'ברייתו' מלשון דרך רבייתו וריבויו, בהטלת ביצים, או מלשון חיותו, שחי במים כדג.

'ועולה אחת לשבעים שנה' (גרסה אחרת – שבע שנים) – מסתבר שזו לשון גוזמא. ובכל אופן לא מבואר מאיפה הוא עולה ולאן, האם הוא עולה מקרקעית הים לשפתו העליונה, או מהים אל החוף? או אולי פירוש אחר? והאם זו תופעת טבע או נס?

המילים 'בדמו צובעין תכלת' נראות פשוטות לכאורה, אך לא ברור מה בא תנא להשמיענו במילים 'לפיכך דמיו יקרים', ומה הנפקא-מינא בזה?

ונראה לבאר את מהות הברייתא בשני אופנים, אופן אחד – הרב הרצוג הסביר שבני ארץ ישראל היו מוכרים את התכלת לבני בבל, וברייתא זו נאמרה כביאור למה התכלת כל כך יקרה. אופן שני – ברייתא זו נאמרה כהסבר למובא במסכת מגילה דף ו ע"א שהקב"ה מנחם את שבט זבולון בכך שנתן לו את החלזון להתפרנס ממנו, ובאה ברייתא זו לבאר מדוע דמיו היקרים מביאים פרנסה טובה לשבט זבולון.

על פי הבנה זו נראה שכוונת הברייתא לומר שהחלזון סמוי מן העין ולא קל לזהות אותו ולהשיגו. ואם כן, 'גופו דומה לים' נראה שהכוונה שגופו דומה לקרקעית הים, שקשה להבחין בו בקרקעית הים בו הוא ספון ונחבא ("ושפוני טמוני חול"). 'וברייתו דומה לדג' הכוונה שיש דימיון בין מראהו החיצוני לדגים הרבים שבים, ועל כן קשה להבחין בו. 'ועולה אחת לשבעים שנה' היינו שהוא נמצא בד"כ בקרקעית הים ועל כן קשה לצודו, ורק לעתים נדירות הוא עולה סמוך לחוף או על גבי החוף. 'ובדמו צובעין תכלת' היינו שזה מוצר יקר וחשוב בעולם, ועל כן דמיו יקרים.

כל זאת נכתב בדרך השערה לנסות להבין את תוכן הברייתא ומשמעותה. בכל אופן קשה לזהות את החילזון ביצור מסוים רק על פי הברייתא הזו, כיוון שכאמור ניתן לפרשה באופנים שונים, ולא נראה שכוונת חז"ל הייתה לתת סימנים אלו על מנת לדעת כיצד למוצאו.

• סימנים נוספים של התכלת בדברי חז"ל

שנינו במסכת שבת דף עד עמוד ב:

קשירה במשכן היכא הואי?… אמר רבא ואיתימא רבי עילאי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין.

עוד שנינו שם דף עה עמוד א:

תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו – אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה – בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן – קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע.

מגמרא זו אנו למדים שצדים את החלזונות ברשתות. כמו כן למדנו שדרך הוצאת הדם מהחלזון היא על ידי פציעה שלו והוצאה כדרך דישה. רש"י ביאר שדוחקו בידיו שיצא דמו.

עוד שנינו שם:

וליחייב נמי משום נטילת נשמה! אמר רבי יוחנן: שפצעו מת.

רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה.

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות! – שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה – טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.

מגמרא זו אנו לומדים שניתן להוציא את הדם מהחלזון גם בעודו מת, אך ישנה עדיפות להוציאו בעודו חי, שכך הדם יוצא איכותי יותר.

כמו כן, הגמרא שונה את דיני הצד חלזון והפוצעו ביחד, מכך הבינו הראשונים (תוס', ריטב"א) שהדרך היא לפוצעו מיד לאחר הצידה, כל זמן שהוא חי.

עוד הקשו הראשונים, מדוע אינו חייב על הוצאת הדם משום נטילת נשמה? על כך השיב רבינו תם (בתוס' ד"ה כי היכי):

והשיב לו רבינו תם (לר"י), דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד, ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה, ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה.

מדבריו עולה שדם החלזון המשמש לצביעה אינו דם האברים, אלא דם הכנוס בפני עצמו.

והריטב"א שם כתב בשם הרמב"ן תירוץ נוסף:

ורבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל פירש דשאני חלזון שאינו בעל איברים אלא גוף אטום כחלזונות שבאשפות, ובכי הא ליכא נטילת נשמה אלא כשנוטל כל נשמתו לגמרי.

עוד שנינו במסכת שבת בדף כו עמוד א:

ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים (מ"ב כה, יב). כורמים – תני רב יוסף: אלו מלקטי אפרסמון, מעין גדי ועד רמתא. יוגבים – אלו ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה.

וביאר רש"י:

וליוגבים – לשון יקבים, שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו, כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן, והניחם נבוזראדן ללבושי המלך.

בגמרא זו אנו רואים את מה שלמדנו לעיל, שהחלזון הוא מוצר עולמי חשוב ללבושי המלך, ושאת הדם מוציאים על ידי פציעה. עוד אנו למדים שהיו אנשים שמלאכתם הייתה לצוד את החלזונות, ועוד אנו למדים שהמקום בו צדו את החלזונות הוא אזור החוף הצפוני, מצור ועד חיפה.

כיוצא בזה מובא במסכת מגילה דף ו עמוד א:

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת להם ארצות – ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר [עמים הר יקראו]… ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני – זה חלזון, טמוני – זו טרית, חול – זו זכוכית לבנה. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מודיעני? אמר לו: שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים – אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום.

אם כן, כמה סימנים מזהים על התכלת למדנו מהגמרא: צדים אותו ברשתות, דרך הוצאת דמו היא על ידי פציעה, ניתן להוציא את דמו גם לאחר שמת אך טוב יותר להוציאו בעודו חי. מדברי רבינו תם למדנו שהדם שממנו עושים את הצבע אינו דם האברים אלא דם כנוס בפני עצמו, ומדברי הריטב"א על פי הרמב"ן למדנו שהחלזון שחז"ל עוסקים בו הוא החלזון כפי שאנו מכירים, שאינו בעל אברים אלא גוף אטום. כמו כן למדנו שהיו אנשים שמלאכתם לצוד את החלזונות, ומקום הימצאם של החלזונות הוא בין צור לחיפה, באזור נחלת שבט זבולון.

 

• רמב"ם

הרמב"ם בהלכות ציצית פרק ב הלכה ב תיאר בתוך דבריו את החלזון:

כיצד צובעין תכלת של ציצית… מביאין דם חלזון, והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי, ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע. וזו היא התכלת של ציצית.

הרמב"ם מביא כמה מהסימנים.

'מביאין דם חלזון… הוא דג שדומה לעין התכלת' – מה שכתב שהוא דג, נראה שכוונתו שהוא חי במים, ושכך הוא מסביר את דברי חז"ל 'ברייתו דומה לדג', היינו שחי במים כמו דג.

'דומה עינו לעין הים' – היינו, גופו דומה לים.

'ובים המלח הוא מצוי' – ים המלח וודאי כוונתו לים התיכון שנקרא בערבית בכ'ר אלמלח – ים המלח, והיינו בים התיכון. ונראה שדבריו מכוונים אל דברי הברייתא 'עולה אחד לשבעים שנה', כלומר שצריך לצוד אותו מתוך הים כי הוא אינו עולה משם (נפלט לחוף או עולה מקרקעית הים למעלה וכדו') אלא פעמים נדירות.

ומה שכתב 'דמו שחור כדיו' לא מצאנו לו מקור (מובא גם במדרש הגדול, אך ניכר שהדברים שם נלקחו מדברי הרמב"ם).

• סיכום הסימנים

נסכם את הסימנים העיקריים המזהים את התכלת:

• מוצר עולמי עתיק יקר וחשוב, שהיה מצוי מימי האבות לפחות עד לתקופת הרמב"ן.
• משמש לצביעת צמר, בעיקר לבגדי מלוכה ופאר.
• הצמר נצבע מדם חלזון.
• דרך יצירתו כדרך שהצבעים עושים, בהרתחת יורה וסממנים.
• צבעו עמיד מאוד.
• צבעו דומה לקלא אילן ודומה לים ולרקיע, והיינו כחול.

סימנים נוספים המובאים בחז"ל:

• גופו דומה לים.
• ברייתו דומה לדג.
• מצוי בים, ועולה אחד לשבעים / שבע שנים.
• דמיו יקרים.
• צדים אותו ברשתות. היו אנשים שהיו צדי חלזונות.
• הוצאת דמו על ידי פציעה.
• ניתן להוציא דמו גם לאחר שמת, אך טוב יותר להוציאו בעודו חי.
• מקום הימצאם בנחלת זבולון, בין חיפה לצור.

סימנים נוספים בראשונים:

• הדם הנדרש לצביעה כנוס במקום מוגדר בגוף החלזון – 'מפקד פקיד', ואינו דם האברים.
• דרך לפוצעו מיד אחר צידתו, כל זמן שהוא חי.
• החלזון אינו בעל אברים אלא גוף אטום.
• דמו שחור כדיו.

לאחר שלמדנו מהו התכלת ומהם הסימנים שלו, אנו צריכים לצאת ולחפש אותו בעולם. וכפי שכתב בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן ה, בתוך תשובה בסוגיית חשש שעטנז בציצית:

…יתר רבותינו החמירו כמו הרא"ש והנגררים אחר ר"ת ורב עמרם כדלעיל. וסברא הוא דשמא יחזור דבר לקילקולו שיהא תכלת מצוי, כ"ש למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת.

העולה מדבריו שיש בידינו למצוא את התכלת על פי הסימנים המובאים בחז"ל.

וכעין זה עולה מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם (בספרו המספיק לעובדי השם פרק לג על הציצית עמ' 101) שכתב "ועם מציאת התכלת יש לעשותהּ".

 

ח – חכמי ישראל יודעים מהו חלזון התכלת

תחילה נחפש במקורותינו, האם יש מחכמי ישראל שכתבו וידעו מהו התכלת. והנה אכן מצאנו כמה חכמים שכתבו מהו התכלת.

כך כתב הראבי"ה בשם הירושלמי, חלק א – מסכת ברכות סימן כה:

מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר"א או' בין תכלת לכרתי. וקבלתי שיש מין צבע שקורין כרתי ודומה לתכלת. וגרסינן בירושלמי בין תכלת לכרתי בין פורפירין ובין פריפינין, והוא מעיל שקורין בלשון לע"ז פורפירא ויש שדומה לו קצת:

הירושלמי שהראבי"ה מצטט אינו לפנינו, אך לפניו היתה גרסא זו בירושלמי, שמבארת שתכלת הוא פורפירין. לשון כעין זו מצאנו אצל עוד חכמי ישראל.

כך כתב השלטי גיבורים (על ענייני המקדש לרבי אברהם הרופא) פרק עט:

והמילה הזאת בלאט"ה, יש לה שתי משמעויות כפי הפרש הלשונות, כי בלשון לאטינו רוצה לומר עש האוכל הבגד, ובלשון יון רוצה לומר רמש הים הנקרא פורפור"א, והוא החילזון שצובעים בו התכלת.

כעין זה מובא במוסף הערוך:

פרפירא, אמר בנימין פי' בלשון יווני ורומי בגד תכלת.

הנה לפנינו חכמי ישראל הכותבים לנו מהו חלזון התכלת, הלא הוא החלזון הנקרא פורפורא.

כך כתב התפארת ישראל כללי בגדי קודש של כהונה:

והנה בענין חלזון, גופיה מהו… בערוך ערך חלזון השלישי הביא המדרש ויהי בשלח, שהחלזון הוא בריה שיש לו נרתק על גביו א"כ הוא (מושעל קרעטהע), וכעין זה כתב געזעניוס, שהתכלת נעשה מדם מושעל, הנקראת (פורפור שנעקקע), וצובעין מדמו (פורפור בלויא) נוטה לפיאלעט, וכתב עוד שנמצא בים האמצעי והקליפה שגדילה על הבריה ההיא צבעו (בלויא), עכ"ל.

הנה גם במה שכתב שנמצאת בים הגדול, הוא אמת, כך הביאו חז"ל (שבת דכ"ו א'), וכלעיל. אמנם במה שכתב שבדם החומט צובעין (פורפור בלויא), דהיינו (דונקעל בלויא), בזה לא נשמע לו, דעל כרחך זה שלא כקבלתינו, דהרי חז"ל אמרו תכלת דומה לרקיע (מנחות מ"ג ב'), וכך כתב הרמב"ם שהבאנו שצבעו כטוהר הרקיע נגד זריחת השמש, והיינו (העללעס היממעל בלויא), ועל כרחך אותו שבלול שהזכיר געזעניוס, אחר הוא בל חזה שמש.

התפארת ישראל גם הוא מביא את דברי גזיניוס, חכם מחכמי אומות העולם, שחלזון התכלת הוא הפורפור, אך דוחה דבריו מחמת שלפי הידוע לו חלזון זה מוציא צבע סגול, ועל כן לא יתכן שזה חלזון התכלת שצבעו הוא כחול.

בספר מקור חיים לבעל חוות יאיר בהלכות ציצית סימן יח כתב כך:

בחידושים כתבתי דדם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלו”א, רק צבע פורפר שנעשה מדם דג הנקרא הדג פורפר.

לבעל החוות יאיר כל כך פשוט ומוכרח שחלזון התכלת הוא הפורפר, עד שדוחה את המסורת הפשוטה שגוון התכלת הוא כחול[8], ומסיק שגוון התכלת הוא סגול.

כך הביא בספר תועפות ראם סימן ת"א (הרב אברהם אבא שיף ממינסק תרנ"ב – על היראים):

הך חלזון שצובעין מדמו תכלת נקרא חלזון אדומי (פורפור שנעקע).

הזכיר זאת גם הגר"ד זינצהיים מחבר הספר יד דוד, בספרו מנחת עני עמ' קיא, וזה לשונו:

וכן כתבו המספרים שהוא חומט ונקרא פורפור מושעל".

כיוצא בזה ביאר הרש"ר הירש בפירושו לתורה על הפסוק (דברים לג, יט) "ושפני טמוני חול" – פורפור שנעקע.

העולה לפנינו שחכמי ישראל כתבו שחלזון התכלת הוא חלזון ממין הפורפורא, ואם כן אם נצליח להפיק באופן טבעי את הצבע הכחול מחלזון הפורפורא, הרי שאין כלל ספק בו שהוא חלזון התכלת.

והנה ידוע שהאדמו"ר מראדזין רבי גרשון העניך מסר נפשו על חידוש מצוות התכלת. רבי גרשון העלה את האפשרות שהפורפורא הוא חלזון התכלת, אך דחה אפשרות זו כפי שדחה אותה התפארת ישראל, מכיוון שהגוון שמפיקים ממנו אינו כחול טהור אלא נוטה לסגול.

אחריו חקר את התכלת הרב הראשי של ארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג חקר רבות את מקור התכלת ודרך הצביעה בעולם הקדמון, ומביא מדברי אריסטו שאת מיני הצובעים שבחלזונות הים יש לנו לבקש בסוג הנקרא פורפורא, ובלשון המודרנית מורקס.

לאחר מכן הוא כותב כך (דבריו מובאים בספר התכלת לר"מ בורשטיין, "התכלת בישראל" – הרב הרצוג פ"י):

"בכל המינים הנכללים בסוגים פורפורא ומורקס אנו מוצאים חומר צובע והוא נתון בשלפוחית סמוך לכלי הנשימה. כשמוציאים את הנוזל הזה מכיסו מראהו לבנוני, ובאמצעות פעולת אור השמש הוא מתהפך מגוון ליחה מוגלית לירוק (גרין) והוא הולך ועובר מגוון לגוון עד שמגיע להגוון שהוא עומד בו והוא הנקרא "הגוון הקבוע". אותו הגוון הקבוע שונה הוא לפי המינים של החלזונות, לפי האקלים, האויר ועוד גורמים אחרים, ואולם כל אלה הגוונים הקבועים נכללים בשורה של מראות המשתרעים בין שני הקצוות אדום וכחול (בלויא)".

הרב הרצוג מסכם את הידיעות אודות הצביעה הקדומה כך:

המינים שידוע לנו שבהם השתמשו הקדמונים, וביחוד הצורים והצידונים, לצביעת הפורפור, הם מורקס טרונקולוס (ארגמון קהה קוצים), מורקס ברנדריס (ארגמון חד קוצים) ופורפורא היימסטומא (ארגמנית אדומת הפה). השנים האחרונים מוציאים צבע שנותן מראה נוטה לאדום, ורק הראשון נותן מראה כחול או ויולט כחול (סגול-כחול). הרי אם צדקה הדעה הסוברת שהתכלת היה כחול ממש או הדעה שהיה מראה ויולט כחול, בין כך ובין כך הסברא נוטה להחליט שמראה התכלת הבא מחלזון היה נעשה בחומר הצובע שבמורקס טרונקולוס. אפשר אמנם שהתכלת נעשתה מחומר הצובע של מין אחר שמהותו לא נתבררה עוד, ולא ממורקס טרונקולוס הנ"ל.

אכן שרידי הנרתיקים של החלזונות שנמצאו סמוך לצידון (Saida) נותנים עדותם. הם נמצאו ערימות ערימות וניכר בהם שהם מחלזונות שהשתמשו בהם למלאכת הצביעה. מענין הוא שהשרידים של מורקס טרונקולוס הם לבדם והמינים פורפורא היימסטומא ומורקס ברנדריס מעורבים יחד. מכאן ראיה כי המינים האחרונים היו משמשים למין צביעה אחת – ארגמן, והמין הראשון מורקס טרונקולוס היה משמש לצביעה אחרת היינו לתכלת. מאחר שלא נמצא מין אחר מעורב בגלי השרידים של מורקס טרונקולוס הרי לנו ידים מוכיחות כי התכלת לא היתה נעשית, בכל אופן על חופי צידון אלא ממורקס טרונקולוס בלבד.

אמור מעתה שרחוק הדבר מאוד שהחלזון של תכלת לא זה החלזון הנקרא מורקס טרונקולוס, אבל אעפ"י שהוא רחוק אפשר הוא.

מבאר הרב הרצוג שמתוך המחקר של דרך הצביעה בעולם העתיק מסתבר עד מאוד שחלזון הפורפורא (המכונה גם מורקס, ובלשוננו ארגמון) הוא החלזון שממנו הפיקו את התכלת. לא ידוע לנו על מיני חלזונות נוספים מהם הפיקו צבע, ומחלזונות אלו הפיקו צבע יקר וחשוב בגוונים אדום עד כחול.

כמו כן, מתוך המחקר הארכאולוגי התגלה שנמצאו ערימות רבות של קונכיות ממינים אלו באזור בו חז"ל אומרים שנמצאים חלזונות התכלת, סמוך לחופי הים התיכון בין חיפה לצור. זאת ועוד, שני מיני הקונכיות היוצרות צבע אדום-סגול היו בערימה אחת, ואילו הקונכיות היוצרות צבע כחול-סגול נמצאים בערימה בפני עצמה. מתוך כל זאת מסתבר עד מאוד שהפורפורא מורקס טרנקולוס – הארגמון קהה קוצים, הוא חלזון התכלת.

על אף כל זאת, גם הרב הרצוג לא קיבל זיהוי זה למעשה, וזאת משתי סיבות. האחת, מכיוון שהגוון המופק מהארגמון הוא לא כחול טהור אלא כחול עם נטייה לסגול. והשנית, היה נראה בעיניו שהסימנים שמסרו חז"ל "גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה" אינם תואמים את הארגמון.

נמצאנו למדים, שגם בעל התפארת ישראל, גם האדמו"ר מראדזין וגם הרב הרצוג, ידעו שהדבר המסתבר ביותר והמקובל בעולם הוא שחלזון התכלת הוא הפורפורא, ודחו אפשרות זאת מכיוון שחיפשו חלזון המפיק צבע כחול טהור וסברו שלא ניתן להפיק זאת מחלזון הפורפורא.

בחסד ה' הפותח לנו שערי הגאולה, בשנת תשמ"ה גילה כימאי ישראלי בשם אוטו אלסנר, שניתן באופן פשוט להפיק צבע כחול טהור מחילזון הפורפורא, וזאת על ידי שחושפים את תמיסת הצבע לאור השמש במהלך הפקת הצבע. בשנת תשמ"ח הוציא הרב אליהו טבגר גילוי זה לפועל, והחל לייצר צמר צבוע בדם חלזון ארגמון קהה קוצים בגוון הדומה לים ולרקיע וזהה לגוון הקלא אילן, בדיוק כפי הסימנים המובאים בחז"ל.

• סימני חז"ל מתאימים באופן נפלא לחלזון הפורפורא

נצטט כאן שוב את הסימנים העיקריים של התכלת ונראה שהם מתקיימים במלואם ללא ספק בחילזון הפורפורא:

1. מוצר עולמי עתיק יקר וחשוב, שהיה מצוי ממי האבות עד לתקופת הרמב"ן לכל הפחות.

העדויות הקדומות כולם, הן הכתובות והן הארכאולוגיות, הן של חכמי ישראל והן של אומות העולם, מורות ללא ספק שהחלזון ממנו הפיקו צבע בעולם הוא חלזון הפורפורא, ואין שום עדות או ידיעה על חלזון או בעל חיים אחר ממנו הפיקו צבע.

2. משמש לצביעת צמר, בעיקר לבגדי מלוכה ופאר.

העדויות הן של חכמי ישראל והן של הגויים מורות שבחלזון זה השתמשו לצביעת בגדי צמר חשובים, בגדי מלכות ופאר.

3. הצמר נצבע מדם חלזון.

חלזון הפורפורא הוא חילזון ימי עם קונכייה, כעולה מדברי חז"ל על זהות חלזון התכלת.

4. דרך הפקתו כדרך שהצבעים עושים, בהרתחת יורה וסממנים.

בדיוק כך מתואר בספרים הקדמונים ובדיוק כך מפיקים ממנו צבע בימינו.

5. צבעו עמיד מאוד.

כפי שמתארים לנו חז"ל, צבע הפורפורא הוא עמיד מאד, איננו דוהה ולא יורד בכביסה כלל, ואינו מושפע אפילו מהשריה בחומרים מלבינים כגון אקונומיקה.

6. צבעו דומה לקלא אילן ודומה לים ולרקיע והיינו כחול.

כאמור, זכינו שהתגלה שאכן ניתן בקלות לייצר מהפורפורא צבע בגוון כחול טהור, הדומה לים ולרקיע, וזהה במראהו כדברי חז"ל לצבע האינדיגו – קלא אילן.

העולה מכך שזכינו שהתגלה ללא ספק התכלת של התורה שבו ניתן ומצווה לייצר את בגדי הכהונה.

כעת נבחן האם חלזון הארגמון תואם את הסימנים הנוספים שראינו בדברי חז"ל והראשונים.

סימנים נוספים המובאים בחז"ל:

1. גופו דומה לים.

מי שרואה את החילזון לאחר שהוצא מהים והתייבש, אינו יכול להבין כיצד ניתן לומר עליו שהוא דומה לים[9]. אך כפי שביארנו לעיל נראה שהברייתא באה לומר שקשה למוצאו כדי לבאר מדוע דמיו יקרים. על פי זה מבואר שגופו דומה לים היינו שקשה לזהות אותו כאשר הוא נמצא במקומו בקרקעית הים, מפני שכך דרכו של חלזון זה להיות ספון בקרקעית הים (ושפוני טמוני חול), ומראיתו בים דומה לקרקעית עד שקשה לזהות אותו.[10]

2. ברייתו דומה לדג.

גם סימן זה כפי שביארנו לעיל מובן ביחס לפורפורא, הן מצד תבניתו שהוא דומה לדג בכך שהוא צר בשני צדדיו ורחב באמצעיתו, והן בכך שהוא חי במים והוא יצור ימי כדג, וכאמור גם סימן זה מקשה על השגתו וגורם את יוקר דמיו.

3. מצוי בים, ועולה אחד לשבעים / שבע שנים.

לא ידוע לנו על תופעה שהחלזון נפלט על החוף וכדו' לעיתים נדירות. הרדב"ז  כותב (חלק ב סימן תרפה) שתופעה זו הייתה קיימת רק בזמן שהיו ישראל על אדמתם, שכחלק מהברכה של שבט זבולון וכדי להקל על בני השבט, היה החלזון עולה לחוף מעצמו מפעם לפעם. יתכן שבדרך של סיעתא דשמיא היו סערות ים שגרמו לכך שהחלזונות נסחפו לחוף הים. כאמור, הרמב"ם לא הביא סימן זה, אלא רק כתב שהוא מצוי בים, ומשמע שסימן זה הוא אינו מהותי.

4. דמיו יקרים.

יש עדויות על הפורפורא שהיה יקר עד מאוד בתקופה העתיקה, וזה תואם באופן מדויק את דברי חז"ל.

5. צדים אותו ברשתות. היו אנשים שהיו צדי חלזונות.

אכן דרך צידת חלזון הפורפורא הוא על ידי שמורידים למים רשתות ובתוכם פיתיון, והחלזונות באים אל תוך הרשת כדי לאכול את הפתיון, וכך הם ניצודים.

6. הוצאת דמו על ידי פציעה.

תיאור זה נכון באופן מדויק לגבי חלזון הפורפורא, שהדרך להוציא את דמו היא על ידי פציעת הקונכייה עם פטיש וכדו' כדי להוציא ממנה את בלוטת הצבע.

7. ניתן להוציא דמו גם לאחר שמת, אך טוב יותר להוציאו בעודו חי.

ממש כך מתארים הספרים הקדומים את החלזון, וכך גם רואים היום, בדיוק כפי שמתארים חז"ל.

8. מקום הימצאם בנחלת זבולון, בין חיפה לצור.

גם סימן זה נכון מאוד ביחס לחילזון זה, שעיקר מקום מוצאו נמצא בים התיכון, מאזור חיפה וצפונה. וכאמור, ערימות ענק של קונכיות הפורפורא נמצאו באתרים שונים באזור זה, כשהם מנוקבים במקום שהדרך להוציא מהם את בלוטת הצבע.

סימנים נוספים המובאים בראשונים:

• הדם הנדרש לצביעה כנוס במקום אחד בגוף החלזון – "מפקד פקיד", והוא אינו דם האברים.

סימן זה קיים במדויק בחלזון, שיש לו בלוטת צבע שבה כנוס הנוזל שממנו מפיקים את הצבע.

• דרך לפוצעו מיד אחר צידה כל זמן שהוא חי.

גם על כך ישנם עדויות כתובות וארכאולוגיות, שהיו פוצעים את החילזון סמוך להוצאתם מהמים, וכך גם עושים היום. בחפירות ארכיאולוגיות באתרי צביעה נמצאו אגנים ובריכות של מי-ים בהם שמרו את החלזונות החיים מזמן ששלו אותם מהים ועד לזמן שפצעו אותם להוצאת בלוטת הצבע.

• החלזון אינו בעל אברים אלא גוף אטום.

כמובן שגם סימן זה קיים בחלזון הפורפורא.

• דמו שחור כדיו.

כפי שביארנו לעיל, לא ברור מאין שאב הרמב"ם סימן זה, אך בכל אופן לאחר שמוציאים את בלוטת הצבע מהחילזון היא מתייבשת ומתקשה ומקבלת צבע סגול כהה מאד ונראה כשחור.

העולה מכל האמור, שהתכלת הוא צמר צבוע בדם חלזון הפורפורא, כפי שעולה מחכמי ישראל וכפי שעולה מחכמי אומות העולם שבחלזון זה צבעו את התכלת, והוא תואם באופן מופלא את הסימנים שמסרו לנו חז"ל.

 

על גבי כך נוסיף עוד שתי נקודות:

• הגמרא לעיל במנחות דף מב ע"ב אומרת שלא יתכן שיש בגד צבוע בגוון התכלת שאינו לא קלא אילן ולא חלזון. כלומר שחז"ל לא הכירו אפשרות לצבוע בצבע כחול אחר, אלא או בחילזון או בקלא אילן, ואמרו לנו שבחלזון כשר ובקלא אילן פסול. כאמור, אנו יודעים מעדויות קדומות באופן ברור שבתקופת חז"ל צבעו אריגים בצבע חלזון הפורפורא. אם היה מקום לומר שיש עוד מין חלזון אחר שאיננו מכירים אותו כעת, שדווקא הוא כשר, ואילו חלזון הפורפורא אינו כשר, היו חז"ל חייבים לחלק בין מיני החלזונות ולומר שרק חלזון מסוים כשר אך חלזון אחר דינו כקלא אילן ופסול. ומכך שחכמים לא חילקו אלא בין חלזון לקלא אילן, וכאמור ידוע לנו בוודאות שצבעו בחלזון זה בזמן חז"ל באופן נרחב, אם כן מוכח שחלזון זה הוא החלזון שעליו דברו חז"ל, והוא הכשר לתכלת.

 

• עוד נראה לדייק מדברי התוספתא לעיל בה שנינו "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שני תולעת מן התולעת שבהרים, הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה". הרי שלגבי תולעת התוספתא הגדירה שצריך להביא דווקא מהתולעת שבהרים. ואילו לגבי התכלת לא נאמר אלא שצריך להביא מהחלזון, וניתן להבין זאת בשני אופנים:

אופן אחד הוא, שכל חלזון שניתן להפיק ממנו את צבע התכלת הוא כשר, ואין הגבלה אלא שיהא מהחלזון. ואם כך אז וודאי שהפורפורא כשר לתכלת. אופן שני הוא שהתוספתא מדברת בחלזון מסוים שממנו ניתן להפיק תכלת, מכיוון שיש רק חילזון אחד שממנו ניתן להפיק את הצבע האיכותי והיפה והעמיד של התכלת (ועל כן לא הייתה צריכה להשמיע שדווקא חילזון מסויים כשר). ומכיוון שמצאנו חלזון שעומד בהגדרות אלו, הרי וודאי שזהו חלזון התכלת שהרי אין עוד חלזון שיש לו את הסגולות האלו.

העולה מכל האמור, בחסדי ה' יש לנו את התכלת הכשרה לעשיית ציצית ובגדי כהונה, והיא התכלת העשויה מחלזון הארגמון קהה קוצים ללא ספק ופקפוק.

שנינו במשנת רבי אליעזר (פרשה יד עמוד 263 – 265):

ר' מאיר אומר: מה נשתנה התכלת מכל מיני צבעונין, שאמרה התורה פתיל תכלת? אלא שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד. ומנ' שהרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", כספירינון הזה. לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל להניחו על טליתיהן, וכאלו הן מסתכלין בכסא הכבוד, ומתיראין ממי שאמר והיה העולם.

חזקיה אומר, אף למראה הקשת דומה התכלת הזאת, שנ' כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב. ואם תאמר, הרי הכל רואין את הקשת, אלא זה שאנו רואין אחריה, אבל פניה שלמעלה אין כל בריה יכולה להסתכל בו. לפיכך צונו הקדוש ברוך הוא על התכלת, שכל זמן שאנו רואין אותה כאלו אנו רואין פני שכינה.

 

[1] וראה גם במטפחת ספרים לרבי יעקב עמדין פרק ד בפסקה המתחלת 'ועכ"ז', פשוט לו שהחלזון הידוע אצל הגויים שממנו עושים צבע, הוא התכלת של תורה. עיי"ש.

[2] יש גורסים "פרסיים" כנראה מפני הצנזורה.

[3] בשו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפה מבואר למה גם הגויים הפסיקו לייצר את התכלת: "…כי אינם צריכים לו, שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל, וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ". ומסתבר שיש סיבות נוספות ואכמ"ל.

[4] בכמה וכמה מקומות בחז"ל אנו רואים שללא ספק חז"ל כנו בשם "חלזון" את מה שאנו מכנים בשם זה, רכיכה שנראית כמין תולעת בתוך קונכייה. כגון המובא במדרש תהלים מזמור כג "צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו". וראה המובא במסכת סנהדרין דף צא עמוד א "עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות". וראה בויקרא פרק כא פסוק כ ובדברי רש"י שם, ובמסכת בכורות דף לח ע"ב. וראה משנה כלים פרק יב מ"א, ובפירוש רמב"ם והר"ש שם.

[5] הזיהוי המקובל לאבן זאת היא לפיס לזולי שהגוון שלה כחול.

[6] אומנם יש מקום לשאול, הרי למדנו שתכלת הוא מוצר ידוע ומפורסם, ואם כן מדוע וכיצד משה רבינו לא ידע מהו המראה של התכלת. ונראה ומסתבר שמחלזון התכלת ניתן להפיק מרחב של גוונים, ועל כן לא ידע משה רבינו מהו הגוון המבוקש, ולפיכך הראה לו הקב"ה שהמראה המבוקש הוא כמראה הים והשמיים והיינו כחול. עוד ניתן לומר שאין ללמוד הדברים כפשוטן ומשה וודאי ידע מהו תכלת ומה הוא הארגמן, וכוונת המדרש היא על דרך האגדה, שאינו יודע מה עניינם וכנגד מה הם מכוונין. ולכן הראהו מלאכי שרת בבגדים שונים ולא הראה לו פשוט לשונות תכלת וארגמן.

[7] נראה ש"ירוק" בדברי רש"י כולל את הכחול, ראה דברי המדרש בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ד: "סמים, מה סמים הללו מהן ירוקין מהן אדומים מהן שחורים מהן לבנים, כך שמים פעמים ירוקין פעמים אדומים פעמים שחורים פעמים לבנים" הרי שכינה את השמים הכחולים כירוקים. ויש לעסוק באריכות בגוון המדויק של התכלת, ובמקום אחר נאריך בזה.

[8] כפי שכתב בעצמו בספרו חוות יאיר במקור חיים (קיצור הלכות ט, ה): "ויש מדקדקים עושים ד' כנפות צבע בלו"א (כחול) דומה לרקיע כטעם תכלת".

[9] הרב הרצוג ראה את החילזון זמן רב לאחר שהוצא מהים והתייבש ועל כן ראה בכך קושייה על זיהוי חילזון הפורפורא.

[10] כמו כן הארגמון קהה הקוצים דומה לים בהבט נוסף, שהקוצים הקהים בקונכייתו הם כעין גלי הים (בניגוד לחד קוצים שקוציו החדים אינן מזכירים את אדוות גלי הים).