הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל

אין ספק שבמקרה כזה, כאשר קיימת סכנה להשתלטות נוכרים על הר המוריה, מותר אפילו להיכנס לשטח העזרה, כדי לא לתת להם חניה בהר ה', כי העלייה של היהודים על ההר במצב זה נחשבת ככיבוש וחזקה ומניעת השתלטות זרים עליו, שלדברי הירושלמי דוחה שבת. כמו שמצינו בירושלמי במס' מועד קטן (פ"ב הל"ד): "ר' יהושע בן לוי שאל לר' שמעון בן לקיש מהו ליקח בתים מן הגוי? אמר ליה אימת ר' שאל, בשבת? תני בשבת מותר. כיצד הוא עושה, מראה לו כיסין של דינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים. שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב 'כה תעשה ששת ימים', דכתיב 'וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים' (יהושע ו', ג-ד), וכתיב (דברים כ, כ) 'עד רדתה' אפילו בשבת".

משתמע מזה שקנית אדמה בא"י מיד גויים, נחשבת ככיבוש יריחו בשבת. אע"פ שגם מהירושלמי משמע שלא התירו בשבת אלא איסור דרבנן, ולא מלאכות דאורייתא בידי ישראל, כמו שפירשו כן בבבלי במס' גיטין (ח, ב) לענין סוריא, שם שנינו: "והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבים עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה. הכי נמי אומר לעובד כוכבים ועושה. ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן". וגם הירושלמי (שם) אומר: "כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין" וכו'.

מכל מקום ההשוואה של הירושלמי בין קנין קרקעות מנכרי בא"י לכיבוש יריחו בשבת, מוכיחה כי יש לגאולת הקרקע בא"י מרשות הנכרים, דין כיבוש של א"י, שהוא מצוה מן התורה גם בזמן הזה לדעת הרמב"ן. ויתכן שגם הרמב"ם מודה לו, כמו שמשתמע מהירושלמי.

איסור העליה של יהודים על הר הבית הביא להסגרתו של הר הבית למוסלמים

על אחת כמה וכמה כשמדובר בהר הבית ומקום המקדש. להסגיר אותו לערבים שהם יחללו את קדושתו ויקנו חזקה עליו, ע"י שאנו נדיר רגלינו מלעלות לשם, בוודאי שזה נוגד את ההלכה ויש בזה משום איסור של "'לא תחנם' (דברים ז, ב)- לא תיתן להם חנייה בקרקע" (ע"ז כ, א), וגם יש בזה איסור חמור של חילול המקדש, כמו שמקונן הנביא: "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יז-יח). שלטון הערבים בהר הבית, חמור מנקודת ההשקפה של ההלכה ומסוכן יותר משועלים, באשר לשועלים אינם מחללים את קדושתו, כהגדרת הנביא: "ובאו בה פרצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב).

וכבר קבעו גדולי הפוסקים שבנינן וחורבנן של ערי יהודה אינו תלוי בזהות תושביהן, אלא בשלטון על הערים הללו. כמו שפסק המגן אברהם (או"ח סימן תקס"א סק"א). עפ"י דברי הבית יוסף בנוגע להלכה: "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע". כותב ע"ז המגן אברהם: "אע"פ שיושבין בהן ישראל… שהאומות מושלים עליהם מקרי חורבן", ומסתבר שאין הדבר תלוי בריבונות החוקית, כי אם בשליטה המעשית על המקום, כל שהנכרים שליטים במקום נחשב המקום כחרב. לכן ברור שהעברת השליטה המעשית על המקום, כל שהנכרים שליטים במקום נחשב המקום כחרב. לכן ברור שהעברת השליטה המעשית היום יומית בהר הבית לוואקף, נחשבת מבחינת ההלכה כאילו גרמנו לחורבנו המחודש של הר הבית

בוודאי ובוודאי שמצווה להיכנס ולהפגין נוכחות יהודית בהר הבית, כי אין חטא יותר חמור מהסגרת מקום המקדש וקדשי הקדשים של האומה היהודית לערבים, לאחר שזכינו בחסדי ה' לשחרר אותו מידם במלחמת ששת הימים".

בהמשך הספר כתב דברים דומים (עמ' 397):

אילו היה בידנו לסגור לגמרי את הר הבית בפני נכרים ויהודים גם יחד, ולשמור על קדושתו שלא תחולל ע"י זרים, עד אשר נזכה לבנין בית הבחירה ולשריפת פרה אדומה, כאשר יזרק עלינו מים טהורים לטהרנו מטומאתנו, בוודאי שהיינו בוחרים באפשרות זו, מאשר לפתוח את הר הבית, העזרה, ההיכל וקדשי הקדשים, בפני טמאים ונכרים, שנצטוינו והוזהרנו עליהם מבואם אל הקודש. כמו שכתוב: "כי ראתה גויים באו מקדשה אשר ציויתה לא יבואו בקהל לך" (איכה א, י).

אבל לפי המצב הקיים שכל זר ונכרי וכל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, נכנסים כיום לקדש הקדשים באין מפריע, ואים בפניהם שום מחסום ומניעה להכנס להר הבית ולמקום המקדש עצמו, והם מחללים אותו ועושים שם כבתוך שלהם, כמו שכתוב: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב) אם אנו נאסור על עצמינו את זכות הכניסה לצורך תפילה ועבודת השם על הר הבית, יצא שבאופן מעשי, אנו מסגירים את קדש הקדשים של האומה לוואקף המוסלמי. ועוברים לא רק על איסור תורה של "לא תחנם" (דברים ז, ב) שפירושו ההלכתי לא תיתן להם חניה בקרקע, אלא עוברים על כמה וכמה איסורים אחרים, כגון "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" (במדבר ה, ג).

 

(ספר 'הר הבית')