הקרבת קרבנות בזמן הזה
"מקריבין קרבנות אע"פ שאין בית"
האם יש מצווה בימינו לבנות מזבח ולהקריב קרבנות?
רמב"ם ספר המצוות מצות עשה כ – לבנות את בית הבחירה
היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח(…
וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק… הנה זה הציווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שם כ, כא): רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה. האחד מהם "ואם מזבח אבנים", אמרו "ואם מזבח אבנים" חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "אבנים שלמות תבנה וגו'" (דברים כז, ו(.
האם ניתן להקריב קרבנות קודם לבניית בית המקדש?
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף סב, א
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכות טו – טז
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שַם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
האם לא צריך לחכות למשיח?
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מעשר שני פרק ה הלכה ב
אמר רבי אחא: זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד דכתיב [דברים לב יד] "ודם ענב תשתה חמר".
פני משה – דכתיב ודם ענב תשתה חמר. הפסוק הזה אינו מדבר כלל לא מימות המשיח ולא ממה שיהיה לעתיד אלא מטובות ישראל שהיה להם בארץ בזמן שהיו עושין רצונו של מקום, ומכל מקום למדנו מהפסוק הזה דהטובות על ישראל אינן באין אלא במדרגה כדכתיב ודם ענב תשתה והוא יין וחמר ג"כ יין הוא אלא שהוא יין המשובח, וכמו ששם נאמר דמתחילה יבוא להם יין הרבה ואח"כ יין יותר משובח, כך יהיה לעתיד שמתחילה יבנה בה"מ ואחר כך יצמח ויעלה מלכות בית דוד ותהיה תשועה גמורה בב"י אמן:
הראי"ה קוק ( אוצרות הראי"ה ח"ב עמ929)
הנה כפי אשר כבר נתברר לנו, שאין דבר בעיקרי האמונה, ולא בסעיפיה, שיניא אותנו מן הרעיון שתהיה התחלת התנערותנו מעפר גלותנו ע"פ השתדלותנו בדרכי הטבע… והנה דברי חז"ל מורים במקומות אין מספר (!!), ומפורש בירושלמי דמעשר שני המפורסם, "זאת אומרת שבנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד". ואין הדבר צריך אריכות, כי חלילה לנו לעשות עיקר האמונה ההיפוך מן האמור בדברי חז"ל!
אמנם יש אשר התנגדו לזה, באמרם שדברי התלמוד בבלי מורים ההיפוך, שהרי בכמה מקומות הקשו "הלכתא למשיחא?" על דיני המקדש… א"כ הבינו מזה רבים שאין לקוות לתשועת ישראל כי אם בצירוף הפלאות המורגשות כביאת אליהו וכיו"ב, אשר אין בדרכי ההשתדלות שלנו מקום לזה. אבל באמת אין ראוי להזניח מאמרים מפורשים שהדעת נוטה אליהם (כוונתו לירושלמי הנ"ל), מפני מאמר שיש לו פירושים שונים …
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת לך לך פרק טו פסוק יב
ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אלו ארבע גליות, לפיכך פירשתי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש בקרבנות, ויהיה זה הענין בגליות שכל זמן שישראל עוסקין בקרבנות, אינן משועבדים תחת האומות, חרב בית המקדש, בטלו הקרבנות, מיד נשתעבדו, ולכשיגאלו ע"י קרבנות יגאלו, דכתיב בריח ניחוח ארצה אתכם (יחזקאל כ מא).
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א הלכה יא
עורי צפון ובואי תימן… לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון ויבואו ויבנו ב"ה שהוא נתון בדרום.
מדרש הגדול פרשת צו ו, ב
אין גלויות מתעסקין תחילה אלא בקרבנות. וכן הוא אומר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" (ישעיה נו,ז). הא למדת, שאין מתעסקין תחילה, לא במצות שמיטין ויובלות, ולא בתרומות ומעשרות, ולא בבנין ולא בקנין, אלא בקרבנות תחילה. וכן את מוצא כשעלו בימי עזרא, לא נתעסקו אלא בקרבנות תחילה.
מדרש תנחומא פרשת צו סימן יד
(יד) ד"א צו את אהרן, זש"ה הטיבה ברצונך את ציון, ואחר כן אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל (תהלים נא), כלומר אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקדוש ברוך הוא, אין ציון וירושלים נבנה לפי שאינן נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו ישראל מקריבים לפני הקדוש ברוך הוא.
פרקי דרבי אליעזר פרק כט
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי מָה רָאָה הַכָּתוּב לוֹמַר שְׁתֵּי פְעָמִים בְּדָמַיִךְ חֲיִי. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְכוּת דַּם בְּרִית מִילָה וְדַם פֶּסַח גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וּבִזְכוּתָם אַתֶּם עֲתִידִין לִגָּאֵל בְּסוֹף מַלְכוּת רְבִיעִית, לְכָךְ נֶאֱמַר שְׁתֵּי פְעָמִים בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
זוהר – מדרש הנעלם כרך א תולדות דף קלט עמוד א
…אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואין בין עולם הזה לתחיית המתים אלא נקיות והשגת ידיעה, רב נחמן אמר ואריכות ימים אמר רב יוסף וכי ימות המשיח ותחיית המתים לאו חד הוא א"ל לא דתנן בית המקדש קודם לקבוץ גליות קבוץ גליות קודם לתחיית המתים ותחיית המתים הוא אחרון שבכלם, מנ"ל דכתיב (תהלים קמז) בונה (קלד א) ירושלם יי' נדחי ישראל יכנס הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם זו היא תחיית המתים שהיא הרפואה לשבורי לב על מתיהם, בונה ירושלם תחלה ואחריו נדחי ישראל יכנס והרופא לשבורי לב אחרון על הכל…
מדרש הגדול שמות פרשת תצוה פרק ל פסוק ח
קטרת תמיד. אף בשבת תמיד אף בטומאה. לפני ה' לדרתיכם. מכאן אמרו מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו. לדרתיכם שינהוג הדבר לדורות.
ראשונים ואחרונים שכתבו על חידוש עבודת הקרבנות:
ספר כפתור ופרח פרק ו
ריש פרק ידיעות הטומאה (שבועות יד, ב) בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקדש אלמא קדושת הבית לעולם. אחר שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל.
גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה.
כסף משנה הלכות בית הבחירה פרק ו
ומ"ש (הראב"ד) ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם וכו'. אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב.
השל"ה הקדוש:
"דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש, כמו שאין ספק שהיה בית המקדש ושיהיה בית המקדש, כך אין ספק במקום בית המקדש כי הוא זה, ולא היה נתעלם מן העין אפילו רגע אחד. אף על פי שהיתה ירושלים הולכת מממלכה לממלכה, מכל מקום לא נפסקה הקבלה והידיעה. על כן גזר השם יתברך על כותל מערבי שלא תחרב, ויהיה רישומו ניכר. ונוסף על זה הראייה הר הבית וסימנם וכל ההרים, הר המשחה וכיוצא בם. ועמק יהושפט ונחל קידרון ומי השילוח, הכל מסומן וברור לעיניים. והרבה עניינים כיוצא בזה. כולם גלוייים להאומות ולהבדיל לאומה ישראלית, והדברים מקובלים ונראים עין בעין, וכולם בשמות הראשונים נקראו אף להאומות מאומה לאומה.
וכל שכתוב בספר כפתור ופרח פרק שישי בזכרון עיר אלוהים ירושלים והר הבית ובית המקדש (אין שם) [צ"ל עיי"ש] [ה]כל אמת, וכן נראה עם כולם. לכן מ"ש בפרק הנ"ל דף כב שרבינו חננאל דפריש ז"ל אמר ולבוא ירושלים ושיקריב קרבנו בזמן הזה כו' כו', הנה אמת דיבר לפי הדין המבואר בתלמוד שאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין היכל כו' ואין ספק בעולם במקום בית המקדש ובכותל מערבי, רק אין אנחנו יודעים נגד איזה מקום הלך המקדש, כי מפני חטאים חרב ולא נשאר רק כותל מערבי. ועל כן משערים לפי מה שהיה הר הבית חמש מאות אמה, לעשות הרחקה לפי אומד הדעת לפי שיעור הזה".
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן פט
…דמקריבין אף על פי שאין בית. וכמו שפסק גם הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' ב"ה, ובימי אלו הנשיאים (שהיו סמוכים לחורבנו של בית וקרובים למלכות ואהובים) אולי הי' עדיין המזבח קיים והקריבו קרבנות ציבור (וכדרך שעשו בתחלת בנינו ככתוב בעזרא) כמו בימי הבית או לכ"ה פסחים…
שוב זכני השי"ת שבא לידי ס' כפתור ופרח ומצאתי ראיתי בפרק ששי… י"ל שקרבן פסח בלבד הוא שרצה להקריב, וכמ"ש מדעתי ת"ל להלן והוכחתי לקמן שהיו מקריבין אותו חכמי המשנ' בדור הסמוך לחורבן, והוא ג"כ דוחה הטומא'.
אמונה ישרה – דרישת ציון (הרב צבי הירש קאלישר, המאה ה-19, פולין) מאמר שלישי
מן השלשה דברים אשר עלימו העולם עומד, הוא העבודה להקריב קרבנות ולהעלות ריח ניחוח לפניו ונשלמה פרים שפתינו בלימוד סדר העבודה כאשר עשה לנו הרמב"ם לחבר לפנינו כל דרכי התורה וכל הדינים השיכים לארץ ישראל בשֶבֶת ישראל יחד בארץ.
ונעסוק נם אנחנו בקדש הקדשים להעמיק בדין, אם יורשה לנו מטעם המלכויות עשות בהר הקדש כחפץ לבנו, אם יהיה רשות בעת כזאת להעלות ריח ניחוח לפניו או לא? ובפרט כפי הראיות שהבאתי למעלה מן הירושלמי ושאר מקומות שתחלת הישועה תהיה בשלום האומות עלינו, וברצונם להרשות לנו לבנות מזבח חדש בציון, ובעבודת בית המקדש נשמחה ונגילה בישועתו, מהו?…
שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ב (יו"ד) סימן רלו
שוכ"ט אורך ימים ושנות חיים עד זקנה ושיבה ינוב בטובה ה"ה אדוני מו"ח גאון ישראל נזר הודם ותפארתם עה"ח פה"י כקש"ת מו"ח עקיבא נ"י אב"ד דק"ק פוזנא יע"א.
יקרת קדשו הגיעני ומ"ש מו"ח הגנ"י לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב הוא קפדן גדול כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם
שו"ת מהר"ץ חיות סימן עו: (ר' צבי הירש חיות, המאה ה-19, גליציה)
במקומות שונים מחיבורי הראיתי בראיות ברורות, כי החלטת הגאון ר"ש בן צמח במאמר הגדה המכונה יבין שמועה, והגאון יעב"ץ בשו"ת שלו סימן צ"ט כי גם אחר חורבן בית שני לא נמנעו השרידים מלהקריב הפסח במועדו בירושלים… כי בזמנינו קמו במדינות איזהו משכילים בעלי מדע, והאריכו בלשון מדברת גדולות לסתור היסוד הראשי, מֵאֶפְשָרוּת הקרבת קרבנות אחר חורבן הבית…
על כל פנים חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שייבנה היום מזבח על מקום אשר היה בנוי בראשונה אשר יכולים להגביל ולברר אחר העיון במשנה ובתלמוד המתעסקים בענינים אלו, וא"כ דברי ר"ח כהן דרצה להקריב קרבנות בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי (1257 לספה"נ), וכן רצון הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל, דגלה דעתו לבקש משרי ירושלים שיתנו רשות להקריב על מקום המזבח נכונה..
מנחת חינוך, מצוה צה- מצוות בניין בית הבחירה:
..צריכים לידע הדינים, וגם היום אפשר שאם יתנו המלכויות רשות לבנות המקדש, מצווה לבנות, כמבואר במדרש דבימי רבי יהושע בן חנניה נתנו רשות והתחילו לבנות, ועיין בספר כפות תמרים שרבנו חננאל בעל התוספות רצה לילך להקריב קורבנות בירושלים, אם כן הוא הדין לבנות המקדש.
הר המוריה הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א
…דתיכף שישובו לאדמתם מחוייבים לבנות מזבח ולהקריב קרבנות וכן היה בימי עזרא יעו"ש סימן ג' פסוק ב' ו' יעו"ש וכן יסדו במוסף ר"ח מזבח חדש בציון תכין וכו' ושוב קאמר והביאנו לציון עירך וכו', והנה כשעלו בימי יהושע לא היו צריכים לזה כי היו להם משכן ומזבח והי' אז הבמות מותרות משא"כ עכשו שהבמות אסורות לכן צריכים לבנות תחלה מזבח שיקריבו עליו תמידין ומוספין…
עזרת כהנים, מסכת מידות פרק א, משנה ד:
ומה שהביא קידשה גם לעתיד לבוא, כי אולי יינתן רשות מן מלכי האומות באיזה זמן שנקריב קורבנות נהיה יכולים להקריב. כי כמדומה לי שראיתי כתוב באיזה ספר שגם היום אם ירשו אותנו האומות להקריב קורבנות אזי מחויבים אנו להקריב קורבנות חובות היום על מקום המקדש. כי ההלכה הוא דמקריבין אף על פי שאין בית. וגם ידוע כי כמה שנים אחר החורבן הקריבו קורבנות במקום המקדש. ועיין בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן רל"ו דיבר מזה להקריב, עיין שם, כמו שכתב שהגאון רבי עקיבא איגר שהיה רצונו להקריב קרבן על פי רישיון.
מעשי למלך הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד
לעתיד כשיקבצו הגליות לארץ יהא יכולין להקריב מיד אף שלא יהא עוד הבית בנוי על תלו… דבכל זמן שביד נכרים כמו בזמנינו אין מקריבין דעכ"פ כבוש תחת ידן רק דקדלע"ל, לכשיצא מתחת ידן לכלל ישראל שנזכה לקחת מתחת ידן שפיר מקריבין אף שאין הבית בנוי עד שיבנהו מלך המשיח.
עיר הקדש והמקדש (ח"ה, פרק ז' [סיכום], אות ה') :
בניית הבית על מכונו בהעזרות וכו' אין ביכולתנו לבנות כיום… זולת לבנין מזבח והקרבת קרבנות הציבור יש אפשרות לגשת להקמתו … בהסכמת כנסיה רבנית, תקוה גדולה למצוא בעזה"י פתרונות לכל השאלות הקשורות בענין זה.
החזון איש, אבן העזר סי' ב אות ז
"לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל".
הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סימן צד, ב:
ועל דבר שאלתו אם מותר לנו לבנות בית המקדש על מנת שלא להקריב בו קרבנות. לא ידעתי הציור, שאם מטעם טומאה – הרי הותרה בציבור, כמו שכתב בזה כבר בכפתור ופרח (פ"ו) על פי הרב יחיאל מפריז, ואם כן יהיה מותר להקריב גם כן תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור… בכל אופן, לעניות דעתי אם יהיה רצון ה' שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות, לא יהיה כל כך עיכוב בדבר.
הקשיים בחידוש עבודת הקרבנות ופתרונם בס"ד:
הקרבת קרבנות ציבור בטומאה
מסכת יומא (ו:) נחלקו האמוראים בנידוננו:
איתמר, טומאת המת – רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור.
מסכת פסחים (עז.):
סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות…
הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ד):
[טו] ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר? מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר, ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.
[טז] ומנין שטומאת מת דחויה בציבור? שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה.
מגדל דוד – ביומא ובפסחים: סברוה דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות. מוכח מזה דבלא ציץ אין ריצוי, וכיון דאין לנו ציץ בזמן הזה – איך יקריבו קרבן פסח בטומאה?
מהר"י קורקוס – (על הרמב"ם, הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ח):
בפרק כיצד צולין אמרו סברוה טומאה דחויה בציבור ובעיא ציץ לרצויי עלה, משמע דלמאן דסבר דחויה לא מידחייא אלא ע"י ציץ… וגם רבינו כן כתב בסמוך שהטומאה דחויה היא וצריכה ציץ לרצות עליה.
וי"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי, ולכך ציץ מרצה. ובודאי דהיכא דאיכא ציץ עדיף טפי, שאין צורך עוד לכפרה, ולא נשאר עונש בדבר. ומ"מ כשאין ציץ, אין מבטלין הקרבן בשביל כך, ובוחרים מן הרע מיעוטו.
הרב צבי הירש קלישר בספר דרישת ציון (הוספת ל'מאמר קדישין', אות ח', עמ' 153):
ולפי זה, היכי דליכא טהרה כלל בעולם להדר אחריו, אז לא בעי ציץ… דהיכי דלא אפשר דחי בלא ציץ.
כהנים מיוחסין
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ' (ה"א וה"ב):
[א] כל כהנים בזמן הזה – בחזקה הם כהנים, ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה – אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.
[ב] אי זהו כהן מיוחס? – כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד. לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה, ולא מן הסנהדרין ומעלה, שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין.
שו"ת חת"ס (ח"ב, יו"ד סי' רל"ו) כתב:
ומה שהיקשה מיחוס כהונה, נראה דלא קשיא מידי להר"ר חיים ז"ל (שרצה לחדש את הקרבנות בזה"ז), דמאן לימא לן דלא יקריב אחזקה, ונחמיה בן חכליה דהוי ליה כהנים מיוחסים, היה מגאל השארית מן הכהונה עד יעמיד הכהן לאורים ותומים, אבל לעכב הקרבה בשביל זה מאן לימא.
הרב קלישר ליישב דברי הרמב"ם:
הנה מן התורה ודאי אזלינן בתר רוב וחזקה… וכדאמרינן בש"ס כל ארצות בחזקת כשרות (קידושין עו:), רק ד"מעלה עשו ביוחסין" (כתובות יג.), וזהו ברור דרבנן לא עשו תקנתא אלא רק היכא דאפשר במיוחסין, אבל היכא דאי אפשר, שאין כאן שום מיוחס, אטו יעקרו עבודה דאורייתא בשביל מעלה דרבנן?
מרן הראי"ה קוק (משפט כהן, סי' צ"ד, אות ב') כתב:
ואף על פי שאין לנו כהנים מיוחסים, אין זו כ"כ קפידא, דמה"ת סמכינן אחזקה, ולא אמרו מעלת יוחסין אלא בזמן שהיו להן יוחסין, ואלה שבקשו כתבם המתיחש הוי להו ריעותא כשלא נמצא בזמן קצר כזה, אבל באורך הזמן, שאין אבידת היוחסין ריעותא, י"ל דאין מעכב כלל ענין כתב היחש.
שקלים לקרבנות ציבור
בברייתא במסכת כתובות (קו:) שנינו: הקטורת וכל קרבנות צבור – באין מתרומת הלשכה.
וכן פסק הרמב"ם להלכה (הל' שקלים פ"ד ה"א):
תרומת הלשכה מה יעשה בה? – לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הצבור ונסכיהם… ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו – כל אלו באין מתרומת הלשכה.
שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' פ"ט):
ונרא' שר"ל שר"ח ז"ל הי' רוצה להקריב תמידין ומוספין, וא"כ תמה על עצמך. שהרי אינן באין אלא משל צבור, ורחוק מאד שהי' ספוק בידו לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל פזורי הגולה.
הגאון ר' עקיבא איגר (הובאה בספר דרישת ציון, מאמר ג', ח"ב, מאמר קדישין, עמ' 117):
ואף אם יהיה לנו רשות (=מהישמעאלים, להקריב קרבנות)… גם יהיה רק תועלת לפסחים, כי קרבנות יחיד אין באין בטומאה, וקרבנות ציבור צריך להיות משקלי ישראל, וכאשר התעורר בזה בתשובת יעב"ץ סימן פ"ט.
הגרצ"ה קלישר בספרו דרישת ציון מאמר ג', ח"ב, מאמר קדישין, עמ' 119:
מה שכתב… דצריך להיות משקלי כל ישראל, לא אבין את זאת, דלדעתי יכולין להקריב כל קרבנות ציבור, תמידין ומוספין כהלכתן, משקלי מיעוט ישראל אשר שמה (פי', בארץ ישראל), ואשר ישלחו לשם, מפני שזכין לאדם שלא בפניו, ובית דין דשם, עם המיעוט מישראל, יכולין להיות שלוחים של ישראל שלא מידיעתם. וראיה לדבר, שהרי בימי עזרא היה רק מעט מן השני שבטים ומחצה…
מהר"צ חיות (סי' ע"ו, קונטרס עבודת המקדש, פ"ב):
ומן הקרבנות הראוים להקריב היום, אין ראוי להקריב רק קרבן פסח לבד… ועולת תמיד ומוסף אי אפשר להקריב, דהרי אלו הקרבנות באים מן השקלים שהשתתפו בהם כל בני ישראל הקרובים והרחוקים, בני א"י ומדינות הים, והשקלים אינם נוהגים רק בפני הבית, אבל משנחרב הבית נתבטלה מצות הפרשת שקלים.
ספר 'עת לחננה' (134):
יש לכאורה פתרון פשוט, והוא שלא נאסוף את שקלי הציבור מהציבור עצמו, אלא שיחיד או יחידים יתרמו תרומה, ויזכו משלהם לצורך הציבור, וע"י תרומתם לציבור נביא קרבנות ציבור. ויש לבחון, האם ניתן לעשות זאת מבחינה הלכתית, והאם ניתן להביא קרבנות ציבור מכספי היחיד שנדבם לצורך הציבור.
כלי חמדה (פר' שמיני): וכבר כתבו כמה אחרונים, שמסירה לציבור מועילה רק ברצונם ובהסכמתם.
הגרי"מ טוקצינסקי (שם, עמ' ל"ה, אות ז'):
ולענ"ד יש למצוא שני נימוקים לזכות שקלי הקדש גם בזה"ז. חדא: לוא אפילו עדיין יהי' ח"ו חלק גדול שאינו רוצה בזה, אם כי עכ"פ טוב הוא בהרבה מאותן הכתות שבדלו לפנים מעם ישראל – הנה בפרט זה גם אלה שבזמננו פרשו את עצמם בענין הקרבנות לא באים במנין חשבון קהלות הציבור מחזיקים בהמצוה, וכשאנו מדברים בשם "שקלי הצבור של ישראל" הרי הוא אותו הציבור שמודה וחפץ בזה.
שנית: אפשר גם לומר אלה שישקלו את שקלי הקדש יכולים לזכות אפילו לאותם בנ"י שאינם רוצים בזה. דומה הדבר לראובן שמצא זכוכית ואומר שמגביה גם בעד שמעון ושמעון אומר שאינו רוצה בהזכוכית, וכשמתברר אח"כ שזוהי אבן יקרה נמצא מה שאמר שמעון "שאינו רוצה בהזכיה" היה משום שלא ידע חשיבותה, ואילו ידע הלא היה רוצה בה – יתכן שבכה"ג שוב אמרי' זכין לאדם שלא בידיעתו אחרי שבמציאות הרי זו זכיה.
מכל הלין נראה לענ"ד, שמצד שקלי הציבור לא יהיה עיכוב בעזרת ה' יתברך.
בגדי כהונה
עיר הקדש והמקדש (ח"ה, פרק ז' [סיכום], אות ה') :
רק פרט אחד עומד למכשול גם לפני: מציאות "בגדי כהונה". ואע"ג שמצד מחלוקת השיטות במעשה הכתונת אפשר לבוא לידי הסכמה – אבל עיקר הקושי הוא כאן במעשה האבנט, שיש בו הרבה שאלות קשות: לרוב הפוסקים בעינן בו ד' מינים היינו גם תכלת וארגמן, ועשיית התכלת הוא דבר קשה. והדין בתכלת אם מעכבת, והחלזון אם מעכב, ומציאות החלזון אין בימינו. בר מן דין הרי נעלם מאיתנו מראה התכלת ומעשהו, והרמב"ם הלא כתב שמראה התכלת מעכב, ומי יראה לנו את מעשהו כתכונתו?
וזמן רב כמעט שנתייאשתי מלמצוא איזה פתרון למעשה האבנט. קשה מאד לאנשים כמוני להחליט להלכה כאותה הדעה שאבנט כהן הדיוט היה רק מצמר ופשתים ולא מד' המינים (שבכללם התכלת), ואין ברשותי להסכים שהחלזון בבגדי כהונה לא לעכובא כאשר יש משערים מלשון הרמב"ם, וביחוד כשאין אנו יודעים מראה התכלת לעשות כמתכונתו…
אבל לאחרונה העלינו שגם מעשה התכלת יתכן לעשות כמוהו. ובהסכמת כנסיה רבנית, תקוה גדולה למצוא בעזה"י פתרונות לכל השאלות הקשורות בענין זה.
ספר 'עת לחננה':
מהרמב"ם והיראים והסמ"ג ובעל ה'חינוך' מבואר שהחלזון נצרך רק לציצית ולא לבגדי כהונה, וכן כתבו אחרונים רבים.
ולמעשה נראה, שכיון שבדורנו זכינו בחסדי השי"ת לגילוי כמעט-ודאִי של התכלת, הרי שאף אם יש כמה פוסקים המפקפקים בנכונות הזיהוי, מ"מ ראוי לכתחילה לצבוע את התכלת של האבנט באמצעות הדם המופק מחלזון זה, כדי לחוש לדברי התוספתא ולשיטת רש"י.
מקום המזבח
זבחים סב.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן : שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה ,אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית .במתניתא תנא, ר"א בן יעקב אומר :שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה ,אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה א:
המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל.
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צב
ומש"כ ידידנו הגרי"ח זריהן שי', דמקום המזבח אינו מעכב, מאחר שקידש שלמה את כל הרצפה, הנה הדבר פשוט מאחר שהשמיענו רבב"ח אריו"ח, דשלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה ואחד העיד על מקום המזבח, והגמ' מקשה בפשיטות שם בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי, והוצרכו לתרץ דראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו, או כר"י נפחא שראו אפרו של יצחק מונח באותו מקום, או כרש"ב נחמני שמכל הבית הריחו ריח קטורת ומשם הריחו ריח אברים, ומה טרחו כל הטורח הזה, וראיתי אח"כ שגם כת"ר העיר קצת מזה, וצריכין אנו לומר שהקדושה של שלמה היתה רק לשעתה, שתהיה להרצפה כולה תורת מזבח, אבל לא לע"ל ולדורות, שמכיון שהמזבח שנבנה ע"י שלמה נתקדש גם לע"ל שוב מקומו מעכב, וע"כ היו צריכים לכל הבירורים הגדולים הללו, על מקום המזבח, בדיוק גדול כ"כ…
וא"כ י"ל שמאחר שנקבע הדבר ע"י נביאים, שסו"ס לדורות נבנה המזבח בזה המקום המיוחד, נקבע מעתה המקום לעיכובא, וק"ו דשייך בזה לומר דבר שמעכב, אפילו אם נאמר שהוא רק למצוה, דהיינו שיהי' עכ"פ ראוי לכך, כהא דכה"ר לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאר"ל בילה מעכבת בו. אלא די"ל, דענין הספק במידי דמזבח מקרי ראוי, מאחר שמותר גם לשאול ע"פ נביא, וי"ל דה"ה על רוה"ק סמכינן בזה, מאחר שהתורה התירה גילויים של תורה בזה מן השמים. וניחא בזה מה שסמכו על מה שראו אפרו של יצחק או מיכאל שר הגדול שמקריב עליו קרבן, כדאמרי' התם בזבחים בזה, שכל אלה הם ענינים של גילויים מן השמים בענין רוה"ק, וכבר ידוע שאע"פ שנחתמה הנבואה מ"מ רוה"ק לא נסתלקה מהראויים לה בכל דור, וכמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה, וכד' תנא דב"א דהכל לפי מעשיו רוה"ק שורה עליו, א"כ י"ל דחשוב ראוי לכך, וממילא הוי ג"כ ראוי לפנים.
הרב יצחק ברנד שליט"א:
ולא הבנתי מה הראיה שזה מעכב, אולי זה רק לכתחילה, והגמרא שואלת על לכתחילה, וכמו שהגמרא דנה על מידות המזבח באריכות אף שכל זה רק לכתחילה. וגם מה שכתב שהקדושה של שלמה היתה רק לשעתו לא מובן הרי אנו קי"ל שזה לעתיד לבוא…
נראה להלכה שמקום המזבח לא מעכב, אלא מעיקר הדין כל העזרה כשרה למזבח, ומי שמחמיר, עכ"פ ששים אמה ניתן ליתן המזבח, ומכיון שסגי במזבח קטן חמש אמות על חמש אמות, ניתן למדוד
אותן חמש אמות במקום ששים אמה שהיה בבית שני.
מו"ר הרב שמואל אליהו שליט"א:
מה יעשו עם מזבח העולה? זאת השאלה המעשית היותר מורכבת בכל הנושא הזה של הקרבת קרבן פסח. (מלבד הבעיה הפוליטית, שלפי הנראה, היא הבעיה הכי קשה). שחיטת קרבן הפסח נעשית בחצר המקדש הנקרא "עזרה". המקום של העזרה ידוע, והוא לפני הרחבה של כיפת הסלע, שעל פי הידוע לנו היא אבן השתיה.
לשם הקרבת הקרבנות צריך לבנות מזבח. על פי הרמב"ם מזבח כשר לא חייב להיות במלא גודלו. (פסולי המוקדשין ג, כה) גודלו המינימלי הוא חמש על חמש אמות, וגובהו המינימלי שלוש אמות.
את המזבח צריך להכין מאבנים שלימות וחלקות, כלומר אבנים שלא נפגמו בידי אדם או גורם אחר. אבנים שמטבעם הינם פגומות – כשרות (רמב"ם, בית הבחירה א, יד ). לפיכך, יש לקחת את האבנים מבטן האדמה או מתחת למי נחל זורמים. אופן הכנת המזבח מתואר בגמרא (זבחים נג, א): מכינים דפוס מעץ בצורת המזבח, וממלאים אותו באבנים, וביניהם מלט אשר מחבר את האבנים זה לזה.
מקום המזבח. הרמב"ם כותב: (בית הבחירה ב, א): "מקום המזבח מכוון ביותר, ואין משנים אותו ממקומו לעולם". והגמרא אומרת שדוד המלך קידש למקום המזבח שישים אמה (זבחים סב, א), כך שמקומו המכוון של המזבח הוא אותם שישים על שישים אמה. לפיכך את ריבוע השישים אמה צריך להתחיל למדוד כ 10 מטר מהקיר המזרחי של כיפת הסלע. גם שחיטת קרבן הפסח צריכה להיעשות סמוך למזבח, כדי שהשחיטה תהיה בודאות בתוך גבולות העזרה, ולא מחוצה לה. בתוך שישים אמה אלו צריך למצוא מקום של חמש על חמש אמות שבהן יוצב המזבח, וזה לא מסובך מידי.
לשם "ריח ניחוח"
בעל ה'ערוך לנר':
גם אם נניח שנוכל להקריב קרבן – הרי לא נוכל לקיים את המצוה להקריב את הקרבן לשם "ריח ניחוח" שכן בקללות בפרשת בחוקותי, ויקרא כו', לא' נאמר: "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", ומשמע שגם אם נקריב קרבן – הוא לא יעלה לריח ניחוח לפני ה' וקרבן כזה הרי הוא פסול! ומהלכה זו – עולה המשמעות הקשה של הגלות שכביכול ישנו ניתוק באהבה שבין הקב"ה ובין ישראל, וכמ"ש בשיר השירים (ב', ז') "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" וכיוון שאנו עדיין בבחינת גלות לא הגיע הזמן שהאהבה תתעורר וממילא אין הקרבנות עולים לריח ניחוח ואין כל אפשרות להקריבם.
ה"דרישת ציון":
"וכן מה שכתב הגאון מאלטונא מן קרא ד'ולא אריח' שאינו לרצון אין זה שלא ארצה להריח לעולם רק בדור שהיו אדוקים בע"א ובשאר עבירות גדולות אז לא אריח כמו שאמר 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי' (ישעיה א', יד') ואטו בזמן הזה לא יהיו חודשים ומועדים, וכן מ"ש 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע' (שם טו') אטו לנצח חלילה לא ישמע תפילה הלא בכל יום אנו אומרים 'כי אתה שומע תפילה…'.
וכן מ"ש 'לא אוכל און ועצרה' (שם יג'), 'ידיכם דמים מלאו' (שם טו') לא ח"ו לנצח יטור וישנא רק על דור עקש ופתלתול ההוא עע"ז ושופכי דמים אמר כל זה, אבל בזמן אחר (כשאנו) צדיקים בלי עוון גדול כזה, ודאי יריח ריח ניחוח כשיהיה מציאות להקריב.
סיכום:
הפוסקים הביאו שישה קשיים עיקריים בהלכה לחדש את עבודת הקרבנות, אך יישבו הפוסקים את כל הקשיים. נסכם את הדברים בתמציתיות:
איסור הקרבה בטומאה- טומאה דחויה בציבור, וע"כ אפילו כאשר אין לנו ציץ מותר להקריב. וכ"ש כאשר זכינו היום לציץ (אשר קיים במכון המקדש).
אין לנו כוהנים מיוחסים – מהתורה יש לסמוך על הכוהנים שלנו, ורק מעלה עשו ביוחסין, אך לא מבטלים את העבודה מפני כך.
קרבנות ציבור באין רק מתרומת הלשכה, ואין אוספין שקלים לתרומת הלשכה אלא בזמן שהבית בנוי- יחיד יכול לזכות את הציבור ולתרום בשבילם, ומתרומה זו אפשר להקריב קרבנות ציבור. (וכ"ש קרבן פסח אפשר להקריב שהרי לא בא מתרומת הלשכה).
הכנת בגדי כהונה ובפרט האבנט – יש לנו היום בס"ד זיהוי של המינים הנצרכים לצורך עשיית הבגדים.
מקום המזבח מעכב- על ידי מדידה מאבן השתייה אנו יכולים לבנות מזבח קטן במקום שהוא בוודאי ממקום המזבח (ואף למ"ד שצריך את המקום המדויק בתוך המקום המקודש, יש אפשרות לקבוע אותו על ידי חפירה וגילוי היסודות, וכן לראות היכן אין מחילות, וכן על ידי רוה"ק שיש בכל דור ודור לצדיקים).
קרבן צריך כוונה לשם "ריח ניחוח" ומכיוון שבקללת הגלות נאמר "ולא אריח בריח ניחוחכם", הרי שגם אם נקריב קרבן הוא יהיה פסול- קללה זו לא נאמרה אלא בזמן שהיו רשעים גדולים עובדי ע"ז אך לא בכל דור חלילה. וכ"ש בדורנו שהקב"ה גואלנו וסרה מאיתנו קללת הגלות, בוודאי שהקרבן עולה לריח ניחוח לפני ה'.
ברננה נעלה וברננה נשתחווה!!
