הרב צבי טאו כתב חוברת ובה כתב כי העלייה להר הבית אינה לרוח חכמים, שהרי אין להיכנס לשטח המקדש ללא צורך ואף לכהן טהור שאין לו עבודה אסור להיכנס. מכאן הוא מסיק שהריחוק מהמקדש מקרב את האדם יותר מאשר הביקור התדיר בו.
לדעתי אין להביא ראיה מדין זה בהקשר לעלייה להר הבית לשטח עזרת הלויים, שם הכניסה מותרת לכל מי שטבל לקריו. בשטח המדובר אין מגבלת עלייה וכתוב במפורש שכל המרבה לעלות זוכה במורא מקדש.
מההיסטוריה אפשר לראות שישראל הרבו לעלות אל ההר בטהרה, וכשהפסיקו לעלות נאמר "ירושלים דורש אין לה". ישנם תנאים לעלייה להר הבית: מורא מקדש, ללא נעליים ובטבילת טהרה במקווה שכשר לטהרת נשים. מכאן רואים שיש מצווה לעלות – וכך כותב הרמב"ם על עצמו שעלה להתפלל במקום וכן ראשונים אחרים שעלו להר.
מנהג ארץ ישראל הוא לעלות, כמו שכותב חסיד ברסלב מצפת בשנת 1860 שהיו עולים הוא וחבריו למקום המותר עד שהערבים ביזו אותם ומנעו מהם להתפלל ולכן הפסיקו לעלות.
אין שום מקור שבו נאסר לעלות לעזרת הלויים, אזהרות על העלייה להר נאמרו רק כדי למנוע מעמי הארץ להיכנס למקום המקדש עצמו ולא לעזרת הלויים.
מרבים לצטט את דברי הרב קוק באגרות (חלק ב' סימן רפה), שם הרב מותח ביקורת בלשון קשה על עלייתו של הברון רוטשילד למקום המקדש עצמו, אשר אין לאף אדם בישראל רשות להיכנס לשם.
הסיבה שהרב קוק יצא בשעתו נגד כניסת רוטשילד למקום המקדש הייתה מתוך חשש שהמון העם יחשוב שמותר לעלות להר בלי להיטהר ושההלכה כמו הראב"ד ולכן יעלו גם למקום המקדש. מסיבה זו חשש שאם לא יאסור את העלייה לכל הר הבית עלול המקרה לחזור על עצמו ורבים נוספים ייכשלו באיסור כרת.
הסיבה להחלטת הרבנות בשעתו לא לעלות להר הבית הייתה גם היא מסיבה אחת, והיא- חשש שעמי הארץ יעלו אל ההר בלי להיטהר וייכנסו למקומות אסורים. אולם, המציאות הוכיחה שעמי הארץ עולים למרות התנגדות הרבנות והדבר שדווקא כן מונע עלייה לא בטהרה הוא הדרכתם של היחידים יראי דבר ה' שעולים בטהרה ומדריכים את יתר העם מהי הדרך הנכונה לעלייה.
כיום הרבנות מסתפקת בהודעה שאסור להיכנס מפני שאיננו טהורים, אך את חיילי צה"ל מביאים לכנסיית הקבר ולמקום המקדש ואיש אינו מורה על מורא מקדש חוץ מיראי ה' הפוקדים את המקום בקדושה.
הסיבה שהרב צבי יהודה זצ"ל נמנע מלהכניס את אצבעותיו בסדקי הכותל היא מדין מורא מקדש, זאת משום שבאותו רגע היה נעול נעליים ולא עלה על מנת לקיים את מצוות "יראה כל זכורך לפני ה'". אולם כל מי שעולה בקדושה מקיים מצוות עשה ודורש את ירושלים בכל ליבו, נפשו ותפילתו.
לאחר המדידות של צה"ל, עם כל החומרות, אנו יודעים בדיוק איפה אין חשש קדושת מקדש ורק לשם עולים יראי ה', בוודאי לא נכנסים למקומות האסורים.
עלייה להר הבית הינה חיונית ממש בימינו, כי בימים אלו עם ישראל מתרחק מהמקום ולא מבין את קדושתו. תפקידנו הוא לגלות לעם ישראל ולכל העולם כי המקום קדוש לישראל ובתוך כך למנוע מהמוסלמים לפגוע בקדושתו או לחילופין ליחסו כקדוש למוסלמים והנוצרים.
מורא מקדש מחייב לפרסם את מעלת המקום ולהתרומם בשפע קדושתו, המשפיע על העולים מורא מקדש ולהט אמונה שאינו פוסק.
(תגובה לחוברת של הרב צבי טאו שליט"א)
דברי הרמב"ם באיגרת השמד ברור דיברו: "וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח אלא שאנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן".
וכך כתב הנביא ישעיהו כ"ז, יג: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" ופירש האלשייך הקדוש במקום: "והשתחוו בהר הקודש – שהוא טרם יבנה בית המקדש שעודנו הר."
ברור שכל העולה להר חייב להיטהר מטומאת קרי ולהקפיד על כל ההנהגות והאיסורים כגון שאסור להשתחוות ע"ג אבנים בהר הבית (כמו שפסק הרב הגאון דב ליאור) כל העולים נזהרים בעלותם מנעילת הסנדל וכל ההלכות הנזכרות בכבוד המקום.
הרמב"ן קבע מתוך הפסוק 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' – ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר בית ה' – המצווה לצרף עמנו את אחינו ולהעלות בחבורה מתוך תשוקה וגעגוע להתחדשות העבודה במהרה בימינו.
בפשטות לפני חידוש העבודה נצטווינו למנות מלך שנאמר: 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו' ורק אח"כ יתחדשו בנין הבית והקרבת הקרבנות. ומה נאוו דברי אור החיים הקדוש: "ואם כן, הציווי לבנות הבית נלמד מלשכנו תדרשו ולא מהפסוק ועשו לי מקדש. כלומר שהעיקר הוא לדרוש לעלות שמה.
דברי ר' יהודה הלוי בכוזרי לגבי ארץ ישראל וגאולתה, תקפים לגבי בניין המקדש: "לא נוכל להגיע אליו עד אשר יכספו ישראל לבנינו בתכלית הכוסף".
דברי האחרונים והקדמונים מוכיחים על גודל המצווה בעצם העלייה להר כדי לשמרו בידנו, גם צריכים העולים לדעת את פרטי הלכות של סדר הכניסה להר והפרידה ממנו שהם מבוארים בהלכה ומצוטטים בחיבורו של הרב וולפסון. כמה חשובה ההדגשה, על המצווה הגדולה לעלות אל ההר כדי לגאול אותו משביו ביד המוסלמים והנוצרים. זוהי מצוות גאולת הארץ שאנו מצווים בה מאז שהגיעה "עת הפקידה – קץ הגלות" של עמנו מן האומות ובואם לארץ. כמו שאמרו חז"ל: "אם ראית קבוצי ישראל מתכנסים וארץ ישראל נותנת פירותיה בשופי – אין לך קץ מגולה מזה". עכשיו שהגיעה עת הפקידה הננו רשאים לעלות בחומה, ומצווים לגאול את כל נחלתנו מיד הגויים.
ככל שירבו העולים בהר, כך אחיזתנו בארץ ובטחוננו בתוכה יגבר. ויפה ציטטת בחיבורך את הדברים ששמעת מאנשי הביטחון שהתפרעות הערבים בירושלים ובארץ כולה, נובעת מחולשת אחיזתנו בהר.
עלינו להביא שלום אל העם היושב בציון. ע"י מורא מקדש נביא שלום לארצנו כולה. נבואה כולנו אל הר ה'. נרומם את דרישת המקדש בכל שדרות העם נשלים שמחתנו בבנין שלם במהרה בימינו.
(מתוך הסכמת הרב לספר 'הר הבית כהלכה')
