פרשת מטות
ביד הלשון
וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, נִסְתַּם הַפָּתוּחַ וְנִפְתַּח הַסָּתוּם. נִסְתַּם הַפֶּה, שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ הַדִּיבּוּר מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק משֶׁה – הֵפֶךְ מִן הָאָדָם. נִפְתַּח הַטַבּוּר, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִשָׁם אוֹכֵל מַה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה. וְכָל הָעוֹלָם נִזּוֹן מִתַּמְצִית אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (זוהר חדש, שיר השירים).
רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו על עוצמתו של הדיבור. באמצעות הדיבור, אדם יוצר מצווה מהתורה – כאשר הוא מקבל על עצמו להביא קרבן לה', הוא מתחייב לעמוד בדיבורו. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל, ההשפעה שלנו על המציאות מופקדת אצלנו במתנה מהקב"ה. כשאדם מתפלל, הדיבור מלא עוצמה.
במשך אלפי שנים, אנחנו נשבעים לזכור את בניין ירושלים. אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו מחוברים בקשר נצחי למקום המקדש. בדברי הנביא "דברו על לב ירושלים" – נזכור, נתפלל על ירושלים ולא נשאיר את זה בגדר דיבור בלבד אלא נבוא למקום הקדוש הזה ברגלינו ממש.
