פרשת שלח-לך
אנחנו לא ראויים?
"אם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו.. אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר" (אור החיים יד, א).
חטא המרגלים אינו אירוע ששייך להיסטוריה בלבד. עדיין לא השתחררנו ממבטם המוטעה של נשיאי ישראל שחטאו. הבכייה לדורות נותרה עימנו, מפני ששאריות החטא עוד משפיעות על תפיסת העולם שלנו.
כדי לתקן את חטא המרגלים, מוטל עלינו לכוון לדבר ה'. לא מספיק לקום בבוקר ולעשות מה שכתוב ב'שולחן ערוך'; הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו לתקן את המאיסה בארץ ישראל ולהתגבר על הפחד מבניין המקדש. אפילו גדולים שבגדולים – המרגלים, שהיו מנשיאי העדה – טעו בהבנת הדבר הזה.
המרגלים, שהיו גדולי האומה, נפלו בקטנות אמונה ולא האמינו שיוכלו לכבוש את הארץ המובטחת. בתקופת בית שני, רוב גדולי ישראל נשארו בגלות ולא הקשיבו לקול השכינה – שקרא לעלות ארצה ולבנות את בית המקדש. אם אלפיים שנה היינו אנוסים מלקיים את מצוות בניין בית המקדש, מה נוכל לומר היום להגנתנו, אחרי ששבנו לארץ ישראל ולהר הבית?
המחשבה שעוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש ושאנחנו לא ראויים להשראת שכינה, הפחד מהגויים והטענה על "ההתגרות באומות" בעצם ירושת הארץ והעלייה להר הבית – היא נפילה נוספת בחטא המרגלים.
הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומשרה שכינתו עלינו. אנו מצווים לרשת את ארץ ישראל כולה, לבנות את בית המקדש ולקיים את כל מצוות ה', בלי ספק ובלי חוסר אמונה בעצמנו וביכולות שקיבלנו לידיים.
