הרב עזריה אריאל שליט"א

 

בירור הלכתי בנושא העלייה להר הבית בימינו

שתי שאלות מרכזיות עומדות בפנינו, כאשר אנו דנים באפשרות להתיר עלייה להר הבית בימינו על פי תנאי ההלכה הנדרשים. שאלה אחת, האם ניתן לסמוך להלכה ולמעשה על המסורת שמקום בית המקדש נמצא בכיפת הסלע, ועל פי זה לתחום את המקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה במקווה.

שאלה שנייה, האם יש לחשוש שהעלייה בהיתר תגרום למכשול לרבים שייכנסו למקומות האסורים בכניסה, וכן שייכנסו ללא טבילה להר הבית.

 

המסורת

הרדב"ז, מגדולי הפוסקים בכל הדורות, קובע בתשובותיו את המסורת על מקום המקדש להלכה ולמעשה, וכלשונו: "אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בקודש הקודשים".

זיהויו של הרדב"ז וקביעתו להלכה, מעניק גושפנקה הלכתית למסורת ארוכת שנים, שעל פי המקורות שבידינו היא ידועה לפחות שמונה מאות שנה לפניו[2].

אף ידוע ממקורות חז"ל (כגון הירושלמי בפסחים פ"ז הי"ב) שהיו תנאים ואמוראים שנכנסו להר הבית מאות שנים אחרי החורבן, ומכאן שהייתה להם מסורת היכן מקום המקדש, למרות ההרס הנרחב בשעת חורבנו. ומאחר שידוע שאחרי החורבן הייתה מסורת על מקום המקדש, וגם ידוע לנו על מסורת כזו מלפני לפחות אלף ושלוש מאות שנה[3], מה פשוט מלחבר את המסורות הללו זו לזו?

והלא אך טבעי שעל מקום זה, שעליו נאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים-א ט,ג), יהיו גם עיניהם וליבותם של ישראל כל הימים. והרי כל מי שעומד ומתפלל בהר הזיתים, כפי שידוע שעשו יהודים בכל הדורות (גם כאשר נאסרו עליהם המגורים בירושלים), צריך לדעת[4] ובוודאי גם משתוקק לדעת היכן מקום המקדש.

כל כך פשוט ומתבקש ולא יתכן אחרת מאשר שאב מסר לבנו וסב לנכדו היכן הוא מרום מראשון מקום מקדשנו, "אם אתן שנת לעיני ועפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" (תהלים קלב). הלא די בכך שפעם בכמה עשרות שנים יבקרו יהודים באזור וימסרו את הידיעה זה לזה: "על גבעה זו עמד בית המקדש, ואבן זו היא אבן השתיה", כדי שמסורת יקרה ומהותית זו תישמר.

כשהשל"ה הקדוש עלה לירושלים הוא נשאל כיצד הוא גר בה, הרי אין לנו ידיעה ודאית על מקום המקדש, ויש לחשוש שמא כל מקום הוא מקום המקדש ויש בכך איסור כרת, וכך השיב:

"מה שתמה על דירתי בירושלים עיר הקודש תיבנה ותיכונן, מחמת קדושת מקום המקדש בקדושתו עליו אף בחורבנו, ואין לנו קבלה ודאית איזהו מקום המקדש, ואם כן כל ירושלים בספק כרת, ומטעם זה נמנעו הגדולים לדור בירושלים, ושעל כן לא דר האר"י ז"ל בירושלים. עד כאן דבריך.

דע אהובי שלא נעלם ממני כי דברי מעלת כבוד תורתו הם לשם שמים, אבל מכאן והלאה לא ישמע על פיך פה קדוש לדבר כן, להוציא לעז על דירת ירושלים אף עתה בחורבנה. כי מעלת כבוד תורתו דן על פי השמועה, וכל האדם כוזב.

דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש, כמו שאין ספק שהיה בית המקדש ושיהיה בית המקדש, כך אין ספק במקום בית המקדש כי הוא זה, ולא היה נתעלם מן העין אפילו רגע אחד. אף על פי שהיתה ירושלים הולכת מממלכה לממלכה, מכל מקום לא נפסקה הקבלה והידיעה. על כן גזר השם יתברך על כותל מערבי שלא תחרב, ויהיה רישומו ניכר. ונוסף על זה הראייה הר הבית וסימנם וכל ההרים, הר המשחה וכיוצא בם. ועמק יהושפט ונחל קידרון ומי השילוח, הכל מסומן וברור לעיניים. והרבה עניינים כיוצא בזה. כולם גלוייים להאומות ולהבדיל לאומה ישראלית, והדברים מקובלים ונראים עין בעין, וכולם בשמות הראשונים נקראו אף להאומות מאומה לאומה.

וכל שכתוב בספר כפתור ופרח פרק שישי בזכרון עיר אלוהים ירושלים והר הבית ובית המקדש (אין שם) [צ"ל עיי"ש] [ה]כל אמת, וכן נראה עם כולם. לכן מ"ש בפרק הנ"ל דף כב שרבינו חננאל דפריש ז"ל אמר ולבוא ירושלים ושיקריב קרבנו בזמן הזה כו' כו', הנה אמת דיבר לפי הדין המבואר בתלמוד שאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין היכל כו' ואין ספק בעולם במקום בית המקדש ובכותל מערבי, רק אין אנחנו יודעים נגד איזה מקום הלך המקדש, כי מפני חטאים חרב ולא נשאר רק כותל מערבי. ועל כן משערים לפי מה שהיה הר הבית חמש מאות אמה, לעשות הרחקה לפי אומד הדעת לפי שיעור הזה".

השל"ה קובע באופן חד משמעי שאין כל ספק במקום בית המקדש. אומנם איננו יודעים לסמן בדיוק "נגד איזה מקום הלך המקדש", עד היכן הגיע, ולכן מתרחקים כפי אומד הדעת. היה מקום לחשוב שכוונתו באומרו שאין ספק במקום בית המקדש, לומר שאין ספק במקום הר הבית (היינו שקורא להר הבית בית המקדש), אך עדיין אין לנו ידיעה על מקום בית המקדש ממש. אלא שהשל"ה מאשר את תיאורו של הכפתור ופרח, ומוסיף שלכן (!) נכון גם מה שכתב הכו"פ על תכניתו של ר' חננאל (כך גרסתו) מפריס להקריב קרבנות בזה"ז, שהרי כך הדין שמקריבין אע"פ שאין בית, ואין ספק במקומו של הבית. ברור מדבריו שמכיוון שמקום בית המקדש ברור וידוע, ניתן לזהות את מקום המזבח, ולכן ניתן לחדש את העבודה.

זיהוי כיפת הסלע עם מקום המקדש מקובל בעם ישראל ובפוסקים ללא כל פקפוק, ורק כמה מחקרים חדשים במאה השנים האחרונות החלו לפקפק במסורת המקובלת. מעיון בכתביהם של גדולי ירושלים שהטילו איסור גורף על הכניסה להר קודם שנת תש"ח, עולה שלא פקפקו כלל בזיהוי זה. ההוראה וההנהגה שלא להיכנס להר הבית נבעה משני טעמים: מחוסר ידיעה מספקת על גבולותיהם המדויקים של העזרה והחיל, וכדי למנוע כניסת תיירים באיסור לכל חלקי ההר וללא טבילה.[5]

כמו כן, היום אנו יודעים שהטופוגרפיה של ההר מוכיחה בבירור את המסורת. הפרשי הגבהים בין פסגת הצ'כרה (743.7 מ' מעל פני הים) לבין מפלס הרמה המוגבהת ובין הרמה לשטח שממזרח לה תואם להפרשי המפלסים בין קרקע ההיכל לבין קרקע העזרה ועזרת נשים המפורטים במסכת מידות. ולעומת זאת, כל ניסיון של העמדת מקום המקדש במקום אחר בהר, הינו בלתי אפשרי בעליל.

גם בנושאים הנוגעים לאיסור כרת, כאשר יש בידינו אומדנות מובהקות – ניתן לסמוך עליהן הלכה למעשה.[6]

המסורת הידועה כיום על זיהוי המקדש היא מסורת חיה. אין ספק שכך חשב כל ירושלמי מצוי לפני עשרות ומאות שנים, כפי שהדבר מתבטא גם במאות ספרים ובציורים. מקצתם גם כתבו זאת לעניין הלכה בנושאים שונים.

אמת היא שאיננו יודעים לשלשל את המסורת איש מפי איש עד ימי בית שני, אך בכך לא ייגרע כוחה. כשאמרה הגמרא (ערכין לב ע"ב): "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצוות הללו נוהגות בה" לא דרשה הגמרא שהמסורת תכלול מגילת יוחסין ממי שמע האבא. מובן שאין לקבל מסורת עממית שיש עליה פירכה של ממש. אולם כאשר אין פירכה שכזו, ומדובר במקום שתמיד הייתה בסביבתו נוכחות יהודית כלשהי שאיפשרה את העברת המסורת, וההיגיון מחייב שאכן הועברה כפי שמתבקש במקום החשוב ביותר לעם היהודי, ופוסק הלכה בשיעור קומתו של הרדב"ז ואחרים סמכו עליה הלכה למעשה, זוהי "מסורת" לכל דבר.

ברוך ה', הערפל שהיה קיים בעבר סביב גבולות העזרות והחיל, התפזר במידה רבה. לא זו בלבד שכיום ידועות ראיות חדשות על קדמות המסורת, ומידע טופוגרפי מבוסס יותר שמאשש אותה, מידע שלא עמד בפני רוב ככל האחרונים. מכיוון שמבואר לנו שהפוסקים לא ערערו כלל על מסורת הכיפה, לא נותר לנו אלא למדוד ממנה את הגבולות ולשרטט מפה, והרי כיום אלו כלים מצויים ביד כל אדם. יכול כל תלמיד חכם לשבת בביתו ובלחיצת כפתור לקבל מפה עם תצלומי אוויר וסימוני מרחקים, ולברר לעצמו ולתלמידיו את הגבולות, להחמיר בספקות הדרושים[7] ולהציב גבולות ברורים, ואין כאן כל בית מיחוש.

 

 

חשש מכשול

שאלה שנייה היא, האם יש  לחשוש שמא בעקבות העולים בטהרה למקומות המותרים, יהיו שיעלו בטומאה ולמקומות האסורים (חשש זה הוזכר בהרחבה ביביע אומר ח"ה יו"ד סי' כו, בסופו, וכן בסגנונות אחרים בפי חלק מהאוסרים בימינו, ויש מקום לשער שמבחינת כמה מהם זהו הטעם עיקרי).

בפועל, אחרי שנים מספר של עליית רבבות יהודים יראי שמיים בטהרה למקומות המותרים, ניתן לומר שהחשש מכניסה מוטעית לעזרה אינו מציאותי. הציבור קבע מסלול מוכר וידוע סביב הרמה, שבקצה המזרחי של ההר, בחלקו הסמוך לעזרת נשים, הוא צמוד לחומה המזרחית. ככלל, גם המשטרה אינה מאפשרת לבעלי חזות דתית חריגה מהמסלול שנקבע להם.

לדאבוננו יש תיירים יהודים שנכנסים למקום המקדש, אך אין לעלייתם כל קשר לעולים בטהרה. קיימות קבוצות מאורגנות שמבקרות במקום המקדש מזה שנים רבות, בטרם החלה העלייה ההמונית של יהודים יראי שמיים, ויש שמקשרים בין שתי המגמות, אך זוהי טעות.

כבר כתב על כך הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"א סי' טו): "יש אמנם החוששים פן ואולי היתר הכניסה יגרור אחריו הכשלת רבים באיסור כרת שייגררו להכנס גם לשטח האסור, או שיכנסו לשטח הר הבית ללא טבילה וחליצת נעלים כדין. אך לענ"ד אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום – הלא גם עתה נכנסים הם לפני ולפנים, ומי הוא המפסיד מגזירה זאת? רק יראי ה', שלבם יוצא לעמוד במקום הקרוב ככל האפשר לאותה נקודת אור מופלאה, שבה נגלתה בעבר שכינת ה' באור בהיר, ושרויה גם בהוה, אם כי בהסתר פנים. וחזקה על אלה הרוצים לשפוך שיחם ושיגם לפני בוראם במקום קדוש זה, שיזהרו לבל יכשלו באיסור כל שהוא".

אדרבה. לפי ידיעתי, אחרי שיחות עם כמה תלמידי חכמים מהעולים הקבועים והוותיקים, ההתרשמות הברורה היא שההפך הגמור הוא הנכון: מאז שהתרבו העולים בטהרה – התמעטו העולים באיסור[8]. סח לי הרב אליהו ובר שליט"א, ראש "ישיבת הר הבית" ומן העולים המתמידים ביותר והמכירים היטב את הנעשה, בשם מדריך תיירים שמביא קבוצות שונות להר: מאז שהתחילה העלייה ההמונית של הדתיים יש פחות ופחות קבוצות חילוניות שעולות, מפני שההר נתפס יותר כמקום דתי מאשר כאתר תיירות[9]. ממנו ומאחרים שמעתי, שגם כאשר כבר מגיעה קבוצת מטיילים יהודים שלא טבלו, לפעמים עולי ההר בטהרה מצליחים למנוע את כניסתם למקום המקדש, ואפילו המשטרה משדלת לעתים את המטיילים הללו להצטרף לקבוצות היהודים במסלול ההלכתי.

אין כל ספק שאם רבים מיראי ה' יצטרפו לעלייה המגמה החיובית תתחזק. ניתן יהיה לדרוש, למשל, שתוכשר יחידת משטרה מיוחדת שתיטהר לפני עבודתה השוטפת בהר[10].

 

 

בשביל מה לעלות?

חולשת הנימוקים כנגד העלייה מלמדת, לענ"ד, שבמוקד ההתנגדות עומדת השאלה: בשביל מה בכלל לעלות. ואכן, על דרך משל, לו יצויר שתהיה מסעדה שחציה טריפה ואילו על חציה השני ניתן יהיה להוכיח "באותות ובמופתים" שהוא כשר, האם יעלה על דעתו של אדם ירא שמיים להיכנס לחצי הכשר? "בשביל מה להסתבך?", האם חסרות מסעדות כשרות לגמרי?! והנמשל: אם אין כל צורך להיכנס להר הבית, האם לא עדיף לצאת מידי כל חשש ולעמוד מרחוק?

לענ"ד זוהי הרוח המנשבת מדברי כמה מהאוסרים, עתים במפורש ועתים במובלע.

יש שהגדילו לומר שגם אם נניח שמעיקר הדין הכניסה מותרת בשופי, הכניסה שלא לשם עבודת הקרבנות היא פגיעה במורא מקדש[11]. ואיני יודע כיצד יפרנסו את דברי הרמב"ם המפורשים (הל' בה"ב פ"ז ה"ז): "אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה". הרי שבתנאים שבהם מותר להיכנס להר הבית בימי בניינו, בטהרה המתאימה לכל קדושה כעניינה ולדבר מצוה (כמ"ש בהל' ב שם: "ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה"), מותר להיכנס גם בחורבנו, כגון לתפילה. ולו יצויר שיהיה טהור לגמרי אף מטומאת מת, הוא ובגדיו, יוכל להיכנס אפילו לעזרה![12] וכך נהגו חז"ל להיכנס להר הבית אחרי החורבן, כמבואר במכות כד ע"ב וירושלמי פסחים פ"ז הי"ב.

לפיכך אציין כמה נימוקים יסודיים לחשיבות העלייה. עניינים אלו כבר התלבנו בספרים שונים, בפרט בספר 'אל גבעת הלבונה' שמוקדש כולו לעניין זה, ולפיכך אתייחס בעיקר להיבטים אקטואליים שמתבררים עם הזמן. יודגש שהנימוקים הללו אינם עילה מספקת לדחיית איסורים, אך יש בהם כדי לעמוד על עיקר הדין ולא לחוש לחששות רחוקים[13].

א. השאיפה אל הקודש והמקדש. קרבת ה' מושגת גם בקרבה פיזית למקום שבו בחר להשרות את שכינתו, וכל ספר תהלים מלא מזה: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהלים פד,ג, וראה גם בפרקים ה, כג, כו, כז, מב, מג). ודווקא בזמן החורבן יש עניין מיוחד בהבעת הכיסופים למקום הקודש, כדברי רבי יהודה הלוי בשירו 'ציון הלא תשאלי': "יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ. בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ". הביקור בהר משפיע ומרומם גם אחרי היציאה ממנו. מהיכרותי את העולים להר ה', בדרך כלל הקישור להר קדשנו אכן מחזק את יראת השמיים בכללה ודקדוק ההלכה (גם אם בתקשורת, כדרכה, בולטים יותר צדדים של חולשה).

ב. כיבוש הר הבית וביסוס הריבונות עליו. מאז ההכרזה "הר הבית בידינו" נמסר ההר לשליטה מעשית של המוסלמים, העושים בו כבתוך שלהם. מדינת ישראל טרם ביצעה חפירה מסודרת בהר, וחקר המקדש נסמך על פירורים משולחנם של חוקרים מאומות העולם מלפני כמאה שנה. אפילו חפירה מחוץ להר בצמוד לכותלו המזרחי, שעשויה אולי להניב ממצאים חשובים על מקום שער שושן ועל ההבחנה בין עיקר ההר המקודש לבין הרחבתו, איננה מתאפשרת כיום מסיבות פוליטיות. מצב זה קיבל גושפנקה רשמית בהסכם השלום עם ירדן, שהעניק לה "מעמד מיוחד" בהר הבית. בתוכניות מדיניות שנרקמות חדשות לבקרים עולה עדיין הרעיון להעביר את ההר לריבונות זרה בצורה זו או אחרת. הר הבית זקוק, אפוא, לכיבוש מחודש, תודעתי ופוליטי.

מובן מאליו ש"כיבוש" הוא כיבוש רבים, על ידי נציגי העם ועבור העם, אולם אין זה פוטר את היחידים. בכל מצווה ציבורית יש אחריות גם על היחיד לעשות כל מאמץ סביר לקיומה, בבחינת "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"[14]. כך כתב בשו"ת ציץ אליעזר לעניין ישוב הארץ (ח"ז סי' מח, קונטרס אורחות המשפטים פי"ב): "מבחינה זאת של המצוה הכללית חל חיוב יתר למצוות עלייה והתיישבות מאחר קום המדינה גם על כל יחיד ויחיד מישראל הנמצא בגולה… בהיותו מצווה להיאחז בארץ כדי לחזק בכך המעמד הכללי של חובת האחיזה וההתיישבות, שלא תחזור ותשקע חלילה בזמן מן הזמנים ובאיזו דרך שהיא בידי זרים", עי"ש ראייתו משו"ת הריב"ש סי' קא. והוסיף הציץ אליעזר: "ואם כך הדבר בכל התקופות, גם בזמן שהיינו עוד רחוקים מלהוות עם בארצו, על אחת כמה שגדול ומכופל חיוב זה על כל יחיד ויחיד לעלות ולהתיישב בארץ… לתועלת האומה והמדינה בתהליך יצירתה, שיפוצה וקוממיותה כאומה חזקה בארץ קדשה". מה שהיה נכון בתל חי לפני כמאה שנה, "עוד דונם ועוד עז", נכון גם היום בהר הבית, בהבדלות המתבקשות בין עשר הקדושות.

בימים בהם נכתבות שורות אלה מתנהל מאבק ציבורי על דמותה של רחבת הכותל המערבי. אלפי אנשים ונשים, המבינים את אחריותו של היחיד במאבק הציבורי, באים מדי חודש בחודשו להראות נוכחות של שומרי תורה כדי לשמר את צביונו של הכותל והתנהלותו על פי ההלכה. אך למרבה התמהון, במרחק 300 מטר משם הערבים משתלטים על שער הרחמים ובונים בו מסגד חדש, ושומרי התורה מחשים! מדוע שמירת צביונו של הכותל מטילה אחריות על היחידים יותר מאשר בהר הבית?!

מי שעוקב אחרי הנעשה בהר לאורך השנים, החל מהשחתת שרידי המקדש ע"י הוואקף וכלה במשחקי כדורגל על ידי נערים ערביים, רואה כי קיים קשר ישיר ומובהק בין הנוכחות וההתעניינות הציבורית של יהודים בהר לבין אכיפת החוק בתוכו. אביא לכך שתי אסמכתאות:

השר לבטחון פנים גלעד ארדן, שהוביל את סילוק ארגוני הפורעים והמסיתים מהר הבית, כתב (טו בשבט תשע"ט, מכתב ברכה לרגל צאת הספר 'הר הבית כהלכה' מאת הרב אלישע וולפסון): "אחד ההישגים הבולטים שלי בכהונתי כשר לביטחון הפנים… החזרת השקט והביטחון בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט… שיבת המקדש תלויה במצוות העלייה אליו, כמאמר הכתוב 'לשכנו תדרשו ובאת שמה', ואני שמח שזכיתי ליטול חלק חלק בהתעצמות העלייה… אולם את התודה הגדולה אנחנו חבים בראש ובראשונה לרבבות העולים ולרבנים שמלווים זאת… ומזרזים אותנו להוסיף ולהתקדם כראוי" (הדגשה שלי. ע.א.). דברים ברורים ברוח זו שמעתי משר החקלאות אורי אריאל (בדברים שנשא בתשעה באב תשע"ז, במצפה יריחו), שההחלטות במשרד ראש הממשלה על הנעשה בהר הבית מושפעות ישירות ממספר העולים.

ג. בניין בית המקדש. בניין בהמ"ק בימינו הוא נושא רחב יריעה, והניתוח שלהלן ייעשה בראשי פרקים לפי הנלע"ד. במצב המדיני-פוליטי בו אנו מצויים, המכשול העיקרי בפני הקמת בית המקדש הוא העדר רצון מספיק של עם ישראל, לרבות שומרי המצוות שבו. מבין שומרי המצוות, המתפללים יום יום לבניין בהמ"ק, יש ששמים את יהבם על מקדש משמיים, או ממתינים להופעת הנבואה מכוח שיקולים הלכתיים ורוחניים, ויש גם שבגלוי או בסתר אינם רוצים בשיבת העבודה למקומה, מכוח אידאולוגיות שונות ומשונות וגם מסיבות פסיכולוגיות גרידא[15].

בהכללה, ניתן לומר שיש מתאם גבוה בין החולקים בשאלת העלייה להר לבין החולקים בשאלה משיקה: האם חובתנו לעשות כיום דבר מה מעשי לבניין בית המקדש. תיאורטית אלו שאלות נבדלות: יש הסבורים שמצווה לעלות להר לחיזוק הריבונות עליו, אע"פ שלדעתם אין לאל ידינו כיום להקים מקדש ללא נביא; ולאידך גיסא, יש מעטים שפועלים מעשית לבניין בהמ"ק ואינם עולים להר.

אך במבט רחב מתברר שהמחלוקות הללו תלויות זו בזו. גם כאן, חלק משוללי העלייה אומרים זאת במפורש, כגון הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א (במכתבו לר' אריה ליפו על איסור העלייה, התפרסם בתחילת תשע"ו): "ועל דבר מה שהעלית על דל שפתך האפשרות להקמת בית המקדש בזמן הזה, הנה הדברים נדחו לגמרי מן ההלכה… ומוטב שלא לישא וליתן עוד בדבר זה לבל יאמרו שמא יש איזה צד להקל בדבר[16]. רק מצווה לפרסם כי הסכמת הפוסקים… שאל לנו לפעול בעניין זה מאומה עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".

כמובן לא כאן המקום לדון בנושא רחב זה, אבל אם זהו שורש הפלוגתא, שמא הגיע הזמן להניח בצד את הדיון המשני על העלייה להר ולהתמקד בשאלה העיקרית שבה הכל תלוי: מה חובתנו כיום הזה לבניין בית המקדש?

 

י. סיכום

א. גם לאחר חורבן הבית הייתה מסורת על מקום המקדש ונוכחות יהודית רצופה בסביבתו. לפיכך על פי הדין עלינו להניח שהמסורת עתיקת היומין ולפיה כיפת הסלע נמצאת על מקום המקדש היא מסורת רצופה.

ב. הטופוגרפיה של ההר מוכיחה את צדקת המסורת.

ג. לא מצאנו במשך הדורות מישהו מגדולי ישראל בכלל וגדולי ירושלים בפרט אשר פיקפקו בזיהויו של הרדב"ז עד לעשרות השנים האחרונות, ורבים מגדולי הפוסקים הביאו מסורת זו להלכה.

ד. ממכתבי הרבנים שאסרו בעבר את הכניסה להר הבית מתברר, שהנימוק לאיסור זה לא היה פקפוק במסורת על כיפת הסלע. שני נימוקים היו לאיסור זה: בימיהם היה קושי רב לחשב על פי מסורת זו את גבולות העזרה והחיל ולהגדיר לציבור את הגבולות. בנוסף, היו קבוצות שנכנסו למקום המקדש בטומאה והייתה ציפייה שפרסום האיסור יגדור פרצה זו.

ה. בימינו נימוקים אלה איבדו מתוקפם. קיימת היכולת למדוד ולפרסם את גבולות העזרה והחיל, תוך לקיחת טווח ביטחון, ולסמן מפות ברורות לציבור, כפי שאכן נעשה. הטענה שעלייה בהיתר תביא עלייה באיסור אינה מוכיחה את עצמה. לאורך השנים פרסום האיסור לא מנע את הפיכת הר הבית לאתר תיירות. אדרבה, ניתן להצביע על מגמה ברורה ועקבית שבה דווקא העלייה בהיתר ממעיטה את האיסור, ובפרט מאז העלייה ההמונית בטהרה בשנים האחרונות. ככל שמתרבים העולים בקדושה וטהרה כך מקבל הר הבית בתפיסת הציבור מעמד של מקום קדוש על כל המשתמע.

ו. ברקע החששות מפני העלייה עמדה גם התפיסה שאין בה כל כך צורך וטעם. אולם מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים השתנו בתכלית גם המניעים החיוביים לעלייה זו. לא רק כיסופי געגועים למקום הקודש ולהשבת השכינה, שיכולים להתקיים גם מרחוק, אלא גם פעולה ממשית לחיזוק הריבונות הישראלית על ההר ולחיזוק תודעת המקדש בישראל. כל מי שמכיר את הנעשה בהר יודע היטב שפעולות אלה מוכיחות את עצמן, ופסיעותיהם של אלפי היחידים מביאות עמהן קמעא קמעא את כיבוש הרבים של עם ישראל כולו. מכיוון שכך, יש בעלייה זו קיום מצוות התורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

 

[1] המאמר נערך מתוך מאמר של הרב עזריה אריאל שליט"א שהתפרסם בבטאון 'מעלין בקודש' לח. כאן הובאו עיקרי הדברים, כולל דברים שהושמטו ב'מעלין בקודש'.

[2] המקורות בעניין זה ידועים, ראה למשל בספרו של הרב גורן 'הר הבית' פכ"ו, בספר 'המסורת על מקום המקדש', ובספר 'הר הבית כהלכה' שער ב'.

[3] מבנה כיפת הסלע נבנה לפני כאלף ושלוש מאות שנה, וע"פ המסורת – נבנה על גבי אבן השתייה.

[4] ישנה חובה לקרוע כאשר רואים את מקום בית המקדש חרב, וכן יש חובה בכל תפילה ותפילה לכוון את פניו לקודש הקודשים.

[5] להרחבה על טענה זו ראה בגרסה שנדפסה ב'מעלין בקודש'.

[6] ראיות לעניין זה הובאו במאמר הנ"ל.

[7] במחלוקת הראשונים האם עשר האמות שהוזכרו במידות פ"ב מ"ג הן רוחב החיל או גובהו, התגלו לנו דברי יוסף בן מתתיהו המכריע כדעת רוב המפרשים. אכמ"ל על ספקות חדשים שהועלו לגבי רוחב החיל, אך ידיעותינו על גבולות הרמה מאפשרים להגביל גם אותם.

[8] זהו הניסיון המצטבר במשך למעלה מעשרים שנה, ראה במבוא לספר 'אל גבעת הלבונה' (יצא לאור בתשנ"ט) עמ' טו-יז, עי"ש.

[9] יודגש למען הסר ספק ואי הבנה: הר הבית שייך לכל ישראל, דתיים ושאינם, וכולם רצויים בירושלים עיר הקודש, "עיר שעושה את כל ישראל חברים". ההבחנה כאן בין הציבורים היא רק על בסיס ההנחה שבדרך כלל אלו שאינם דתיים אינם נטהרים במקווה לפני העלייה.

גם מבחינת כניסת גויים, המשטרה מציגה נתונים על ירידה של כ- 50% במספר התיירים המבקרים בהר, במקביל לעלייה הגדולה במספר היהודים העולים בטהרה בעשור האחרון, לכאורה ללא קשר סיבתי ידוע (אין בידי המשטרה פילוח של התיירים בין יהודים לשאינם, אך רובם הגדול גויים).

[10] לעניין החובה להתחשב בדעת הרבנות הראשית מצד היותה מרא דאתרא, אעיר בקצרה: גם לדעת הסוברים שהיא מרא דאתרא, הרי זה לגבי התחומים שעליהם הופקדה ע"פ החוק: אישות וכשרות ו"המקומות הקדושים ליהודים" על פי הגדרתם בחוק (רחבת הכותל המערבי, ולהבדיל, קברים, אך לא הר הבית). מי שלא הוסמך למנוע כניסת גויים לקדש הקדשים, והחוק אינו מעניק לעמדתו בענייני הר הבית שום משקל, אינו "מרא דאתרא" למנוע כניסת יהודים.

[11] הרב עמיאל שטרנברג שליט"א, בסדרת שיעורים בישיבת הר המור, תשע"ח (הקלטה בידי). הרב טוקצי'נסקי, שכתב כנ"ל שכיום אין מצווה בכניסה, התכוון לטיול בעלמא, כמוכח מדבריו על הקמת בית כנסת בהר.

[12] וכן כתב במשנת יעקב, הל' בה"ב שם, עמ' לה: "ולענ"ד אם עולה באופן הנזכר להתפלל שם מתוך רגש קודש להיות קרוב יותר למקום קדש הקדשיס, ובפרט שברצונו להתפלל על חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו, הוי שפיר צורך מצוה ואינו עובר בעשה של מורא מקדש", והוכיח מהרמב"ם כנ"ל.

האיסור הוא להיכנס להר הבית במטרה סתמית, לשם ביקור גרידא או לשם קיצור הדרך, ולכן כל צורך מצווה שהוא מתיר את האיסור. כך גם בבית הכנסת, אפילו שהייה בו נחשבת כמצווה (סי' קנא ס"א), "אשרי יושבי ביתך" (תהלים פד,ה), והפסוק במקורו נאמר על מקום המקדש, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (שם ג). אם כן, כל עליה שמתקיים בה "בבית אלקים נהלך ברגש", הליכה ביראת ה' מתוך כוונה טובה שאין בה ניצול של ההר לצרכים פרטיים, הרי זה דבר מצווה שמצדיק את הכניסה.

 

[13] לשם השוואה אציין לשלוש סוגיות שונות לחלוטין אך יש קו החורז את שלשתן, והוא שהכרה בנחיצותו המעשית או הרוחנית של עניין כלשהו היא הגורמת לעמידה על עיקר הדין והתעלמות מחששות צדדיים.

א. בעניין העולים מאתיופיה הרה"ר סמכה על דעת הרדב"ז שהכשירם, למרות פקפוקים שונים על היתרו וכן על קורותיהם מאז היתרו ועד היום, מאחר ש"אין בדורנו מי שיכול לחלוק עליו" (מנחת אברהם ח"א עמ' קצ). ומדוע שבהר הבית לא נסמוך עליו?

ב. בעניין עוגיות פפושדו בפסח הרב עובדיה יוסף זצ"ל ובניו ממשיכי דרכו שליט"א נוקטים בכל עוז בהיתרם (שלדעתם יש בו צורך ציבורי, ראה 'משיעורי מרן הראשל"צ' ח"א עמ' שלב), על פי סברות שנויות במחלוקת, ולדעת אחרים עוגיות אלו הם חמץ גמור והאוכלו ענוש כרת. ולא יהא הר הבית כפפושדו?

ג. על פי השיקול שכניסה בהיתר יוצרת אווירה שבגללה אחרים מצטרפים ועושים שלא כדת ועוברים איסורים חמורים, היה הרבה יותר ראוי לאסור את השירות בצה"ל, שרבים חללים ברוחניות הפילה, ולא פעם אותם 'חללים' התגייסו בעקבות עידוד של רבנים, וד"ל. בעניין זה נוהג הציבור הדתי על פי עיקר הדין, נגד דעתם של רבנים רבים וחשובים מהציבור החרדי, כי מבינים ש"גדול הוא קידוש השם מחילול השם" (ירושלמי קידושין פ"ד ה"א), וכביאורו הידוע של הרצי"ה (לנתיבות ישראל, הוצ' ישיבת בית אל, ח"ב עמ' שסו): "כשבאותו עניין יש צד קידוש השם וצד חילול השם, אין אומרים 'ספקא ושב ואל תעשה', אלא שצד קידוש השם הוא הגדול, המכריע והמחייב", וערכו המעשי והרוחני של השירות כהלכה גובר על סכנותיו (כמובן איני טוען שזו דעת הרצי"ה בנדו"ד).

[14] הרחבתי על כך במאמר 'אחריות היחיד במצוות הציבור', אמונת עתיך 118 עמ' 190 – 203, ועוד חזון למועד אי"ה.

[15] הרחבתי על כך במאמר 'חידוש עבודת המקדש בימינו', בטאון 'עמודים' 785 (חשוון-טבת תשעח) עמ' 13 – 18.

[16] הביטוי "להקל" אומר דרשני. האם קיום מצוות רבות שעליהן נתחייבנו הוא קולא?